במערכת הפוליטית האמריקאית, הנשיא הוא המפקד העליון של הכוחות המזוינים, אך סמכותו להמשיך במלחמה יקרה אינה בלתי תלויה ביכולתה הפיננסית של המדינה. ככל שמבצע צבאי נמשך זמן רב יותר, כך גובר הפער בין ההחלטה הפוליטית של הבית הלבן לבין אחריות הקונגרס לממן אותו. פער זה עלול להפוך למוקד של סכסוך חדש בין שני המוסדות, סכסוך שתוצאותיו ישפיעו גם על עתיד מלחמת איראן.
דונלד טראמפ זקוק למשאבים מעבר להקצבות הנוכחיות כדי לקדם את תוכניתו הצבאית. הצעת תקציב הביטחון שלו בסך 1.5 טריליון דולר ו-67 מיליארד דולר בהקצבות חירום, יחד עם עלויות הפעולות המצטברות, מציבים שאלה מהותית בפני המחוקקים: האם ההקצבות המוגדלות ישיגו מטרות צבאיות ספציפיות או פשוט יספקו משאבים נוספים למלחמה ללא סוף ברור?
שאלה זו הופכת לחשובה עוד יותר ככל שמתקרבות בחירות האמצע. המחוקקים חייבים לאזן בין תמיכה בצבא, אחריות להוצאות ציבוריות והגנה על האינטרסים ארוכי הטווח של המדינה. מענה לצרכים המיידיים של החיילים אינו בהכרח אומר אישור כל החלטות הנשיא. הקונגרס יכול להבחין בין תמיכה מבצעית חיונית לבין מימון בלתי מוגבל למערכה צבאית.
במובן זה, התקציב אינו רק אוסף של מספרים; זהו אמצעי למדידת האחריותיות של הממשלה להחלטותיה היקרות. ככל שההצדקה להמשך המלחמה הופכת קשה יותר, אישור הקצבות חדשות יעבור גם מתהליך מנהלי לסכסוך פוליטי.
איראן ושחיקת היתרון הצבאי של אמריקה
תוצאה עיקרית של המלחמה היא העומס על מלאי הנשק ושרשרת האספקה של צבא ארה"ב. הערכת משרד התקציב של הקונגרס לעלות המלחמה ב-38 מיליארד דולר, עם עליות חודשיות של לפחות 2 מיליארד דולר אם הפעולות יימשכו, מראה שהסכסוך המתמשך ירחיב במהירות את המחויבות הפיננסית של וושינגטון. עם זאת, הסוגיה העיקרית אינה רק סכום הכסף המוצא; חשוב מכך, איזו השפעה תהיה להוצאות אלו על מוכנות צבאית עתידית.
לא ניתן למדוד כוח צבאי רק לפי גודל התקציב או מספר חלקי הציוד. גישה לתחמושת, היכולת להחליף נשק משומש, מוכנות הצי והיכולת לתמוך בכוחות הם כולם מרכיבים משלימים של כוח מבצעי. אם מלחמה ממושכת תספוג את משאבי המגזרים הללו, אפילו צבא עם תקציב עצום עלול להתמודד עם מגבלות בעמידה בו זמנית במספר סדרי עדיפויות אסטרטגיים.
בהקשר זה, מלחמת איראן היא מבחן עבור וושינגטון מעבר לשדה הקרב. העברת ספינות מלחמה מהאוקיינוס השקט למזרח התיכון והעתקת תחמושת ורכיבים חיוניים, על פי מידע המוצג בדוחות הגנה, מראים כי ריכוז צבאי באזור גיאוגרפי אחד יכול להשפיע על המוכנות באזור אחר.
מצב זה אינו אומר קריסת הכוח הצבאי האמריקאי, אך הוא מדגיש את עלות ההזדמנות של החלטות צבאיות. כל מערכת שנפרסת למשימה אחת עשויה שלא להיות זמינה בנקודה אחרת. לכן, הבעיה האסטרטגית של וושינגטון היא כיצד לחלק משאבים מוגבלים בין התחייבויות מרובות, ולא רק להגדיל את הכספים המכסים את העלויות השוטפות.
בייג'ינג; השחקן החסר בחישוב המלחמה
תחרות עם סין היא מדד מפתח למדידת ההשלכות ארוכות הטווח של מלחמת איראן עבור ארצות הברית. אם וושינגטון תוציא חלק משמעותי מהתחמושת, הקיבולת הימית ומשאבי התמיכה שלה במערב אסיה, שמירה על המוכנות באוקיינוס השקט תדרוש תכנון קפדני יותר וסביר להניח שעלויות פיצוי גבוהות יותר.
דבריו של מרקו רוביו על מתן עדיפות לצרכים מיידיים של ארה"ב על פני מכירות נשק מעוכבות לטייוואן הן דוגמה לסכסוך זה. כאשר הממשל נאלץ לכייל מחדש את התחייבויות הנשק כדי לענות על צרכיו המבצעיים, שותפים אזוריים עשויים גם להעלות שאלות לגבי עיתוי התמיכה האמריקאית ואמינות תוכניות ההגנה שלהם.
מצד שני, מכירות חירום של תחמושת ורכיבי מערכת הגנה לסעודיה, קטאר ואיחוד האמירויות הערביות מוסיפות מורכבות לניהול המלאי. יש לבחון התפתחויות אלו לצד הצרכים המבצעיים של כוחות ארה"ב והתחייבויותיה של וושינגטון במזרח אסיה. משאבי ההגנה אינם בלתי מוגבלים וגם לא ניתן להחליף את כל הציוד המיועד באופן מיידי.
לפיכך, המשך המלחמה עלול להטיל עלות אסטרטגית שאינה משתקפת במלואה בדוחות הכספיים היומיים. אם התחרות עם סין דורשת שמירה על מוכנות מתמדת ועתודות מספיקות, שחיקת היכולות הללו עשויה להגביל את טווח האפשרויות האמריקאיות העתידיות. כאן ההחלטה לגבי מלחמה עם איראן הופכת לסוגיה מעבר למזרח התיכון.
הקונגרס: מפקח מלחמה או משתף בעלויות?
הקונגרס לא בהכרח צריך לקצץ לחלוטין את המימון כדי להשפיע על מהלך המלחמה. נציגים יכולים להבחין בין עלויות תמיכה חיוניות בכוחות לבין הקצאות מורחבות לפעילות מתמשכת, ולקשר אישורי מימון חדשים לדיווח ברור על יעדים, משך המשימה ותוכניות יציאה.
גישה כזו תשמור גם על היכולת לענות על הצרכים המיידיים של כוחות ארה"ב וגם תכריח את הממשל לתת דין וחשבון על הישגי מלחמה מדידים. קביעת סדרי עדיפויות למלאי תחמושת, בחינת ההשלכות של העברות ציוד והערכת השפעת הפעולות על התחייבויות האוקיינוס השקט יכולים גם הם להיות חלק מפיקוח יעיל של הקונגרס.
בקרת תקציב לבדה, כמובן, לא תבטיח שטראמפ ינטוש את המבצע. הנשיא יכול להפעיל לחץ פוליטי כדי להבטיח משאבים או לדרוש הקצאה מחדש של כספים קיימים. המידה שבה הקונגרס יכול להשפיע על מהלך המלחמה תלויה בקונצנזוס של הנציגים, בכללים המשפטיים המסדירים את המימון וביכולתם להסכים על תנאים ספציפיים.
עם זאת, עלויות גוברות וחששות לגבי סדרי עדיפויות ביטחוניים עלולים להקשות על גיוס תמיכה פוליטית במימון מלחמה בלתי מוגבל. בסופו של דבר, המבחן המרכזי עבור וושינגטון יהיה האם היא תוכל ליישב מטרות צבאיות לטווח קצר עם צורכי כוחה העולמי.
אם הממשל לא יצליח לבסס קשר ברור בין העלות, המטרה והתוצאה של מלחמה, לקונגרס תהיה יותר הזדמנויות להפעיל פיקוח. התקציב בהקשר זה אינו כפתור לסיום המלחמה באופן מיידי, אלא מנוף להגבלת התחייבויות, הגברת האחריותיות ולאלץ את הבית הלבן להסביר את המטרה הסופית של המבצע.
