שיתוף מחדש של מאמר מתוך ה"וול סטריט ג'ורנל" על ידי דונלד טראמפ – מאמר שנכתב על ידי הסנאטור הרפובליקני ממונטנה, טים שיהי, תחת הכותרת "אם אתם חושבים שהמלחמה אינה פופולרית, חכו שתראו מהי תבוסה" – אינו יכול להיחשב כהמלצה תקשורתית גרידא או כגילוי עניין אישי במאמר דעה פוליטי. מהלך זה מתרחש בעת שהמחבר מייחס את ההפסדים האלקטורליים של הרפובליקנים, בין היתר, למלחמה מול איראן, ובמקביל טוען כי הכרחי להמשיך בעימות. אי לכך, יש לראות בשיתוף מאמר זה ניסיון להתמודד עם ההשלכות הפוליטיות של המלחמה ולעצב מחדש את הנרטיב של הממשל האמריקאי.
באמצעות הבלטת מאמר זה, מבקש טראמפ לשנות את מונחי הדיון. במקום לעסוק בשאלות הנוגעות לעלויות המלחמה, להישגים הצבאיים, להשלכות הכלכליות או לסיבות להימשכות הסכסוך, הוא שואף לשכנע את הציבור כי המחיר של תבוסה אמריקאית יהיה גבוה יותר מהמחיר הכרוך בהמשך המלחמה. שינוי תפיסתי זה נועד להפוך החלטה שנויה במחלוקת לכורח בלתי נמנע – תוך הצגת המתנגדים למלחמה לא כמי שמבקרים מדיניות יקרה, אלא כמי שלמעשה דוגלים בתבוסה.
מסר זה מכוון בראש ובראשונה לקהל פנימי בארה"ב. טראמפ מבקש להפחית את הלחץ הנובע מהתנגדות ציבורית, ביקורת פוליטית ומחירים אלקטורליים, על ידי הדגשת הסכנה הטמונה בתבוסה; בכך הוא בונה בסיס נרטיבי שיאפשר את המשך מדיניות העימות. במישור אחר, שיתוף זה משמש כאיתות לבעלות בריתה האזוריות של וושינגטון, ומבהיר להן כי אין להניח שעלויות המלחמה או הלחץ הפוליטי הפנימי יובילו בהכרח לשינוי מיידי במדיניות האמריקאית.
איראן: שחקן החורג מחישוביהם של שוחרי מלחמה
אחת החולשות היסודיות במאמר היא צמצום איראן לכדי מבנה פוליטי, שאת גורלו ניתן, לכאורה, לקבוע באמצעות לחץ צבאי ומניפולציה של תנאים חיצוניים. בהסתמך על לקחי מלחמת קוריאה וההחלטה שקיבל הארי טרומן, טוען המחבר כי – בדומה לאותו תקדים היסטורי – המחיר הפוליטי של מלחמה נגד איראן יהיה מוצדק בסופו של דבר. עם זאת, אנלוגיה זו מתעלמת מההבדלים המהותיים בין שני העימותים.
איראן אינה צפון קוריאה וגם לא דרום קוריאה, ואין לה את המאפיינים הגיאו-פוליטיים של חצי האי הקוריאני. מיקומה הגיאוגרפי, אוכלוסייתה, עומקה האסטרטגי, יכולותיה ההגנתיות, המבנה הפוליטי שלה ותפקידה המרכזי במשוואות האנרגיה והביטחון של מערב אסיה – כל אלה יוצרים מערכת מורכבת של משתנים, ההופכת כל חישוב צבאי הנוגע למדינה זו למסובך ביותר. יתרה מכך, לאיראן ניסיון היסטורי רב בהתמודדות עם לחצים חיצוניים, סנקציות, איומים ומלחמה שנכפתה עליה – ניסיון שהיה גורם מכריע בעיצוב מערך ההגנה והביטחון שלה.
מנקודת מבט זו, אחת הטעויות המשמעותיות ביותר במאמר היא הערבוב בין תרעומת פנימית אפשרית לבין נכונות חברתית לקבל התערבות צבאית זרה. קיומן של דרישות כלכליות, חברתיות או פוליטיות בחברה כלשהי אינו מעיד, כשלעצמו, על נכונות לוותר על הזכות להגדרה עצמית לטובת מעצמות זרות. למעשה, ההגנה על העצמאות ועל השלמות הטריטוריאלית – ללא קשר למחלוקות פנימיות – עשויה להתגלות כגורם מכריע בהתנהגות החברתית והפוליטית.
לוחמה פסיכולוגית: מהרתעת טהראן ועד הפעלת לחץ על בעלות ברית
מרכיב משמעותי נוסף במסר של טראמפ מדגיש את הטענה כי אם הלחימה תיפסק, איראן תקבל הזדמנות לשקם את כלכלתה, לחזק את יכולות הטילים והכטב"מים שלה, ולשקם את יחסיה האזוריים. מעבר לפנייה לקהל האמריקאי, חלק זה בטיעון מכוון ישירות אל החישובים האסטרטגיים הן של טהראן והן של המדינות השכנות לה.
ניתן לנתח את הכוונה התקשורתית העומדת בבסיס נרטיב זה בשלושה רבדים: ראשית, יצירת התפיסה לפיה כל הסכם או הפסקת מעשי האיבה יהיו שקולים לחיזוקה של איראן ולנסיגה מצד ארצות הברית; שנית, להגביר את חששותיהן של בעלות בריתה של וושינגטון בנוגע להשלכות האפשריות של סיום המלחמה מבלי להשיג את יעדיה המוצהרים; ושלישית, לאותת לאיראן כי הלחץ הצבאי והכלכלי יימשך עד אשר ייענו דרישותיה של ארצות הברית.
עם זאת, נרטיב זה מתעלם ממציאות מכרעת: הרתעה אינה נמדדת אך ורק על פי כמות החימוש או היקף הנזק שנגרם ליריב. גורמים כגון היכולת להגיב, המיקום הגיאוגרפי, החוסן תחת לחץ, הלכידות של המערך ההגנתי, והיכולת להשית מחירים על תוקפן – כולם מהווים חלק בלתי נפרד ממאזן הכוחות. אי לכך, צמצום "משוואת איראן" לכדי שיקום ארסנל הטילים והכטב"מים שלה בלבד, מתעלם מהיבט חיוני במציאות האסטרטגית של המדינה.
בהקשר זה, הצגת המלחמה נגד איראן כהגנה על הציוויליזציה המערבית ועל ביטחונן של משפחות אמריקניות, מהווה ניסיון להעניק ממד ביטחוני וציוויליזציוני לסכסוך שהוא, במהותו, פוליטי וצבאי. אף שגישה זו עשויה להחליש את ההתנגדות למלחמה, היא אינה נותנת מענה לשאלה היסודית: האם המשך המלחמה אכן מחזק את הביטחון האמריקני, או שמא הוא אך מייצר עלויות חדשות וסיכונים נרחבים יותר?
המשוואה של איראן: עצמאות, הרתעה ודיפלומטיה
בניגוד לנרטיב זה, ניתן לנתח את המשוואה האסטרטגית של איראן באמצעות שלושה מרכיבי יסוד: שמירה על עצמאות בקבלת החלטות, החזקה ביכולת הרתעה, וניהול דיפלומטיה המבוססת על אינטרסים וזכויות לאומיים. שלושת המרכיבים הללו אינם סותרים זה את זה, ואינם יכולים לשמש כתחליף זה לזה.
הניסיון ההיסטורי של איראן הוכיח כי לחץ חיצוני, כשלעצמו, אינו יכול להכתיב את מהלך ההתפתחויות הפנימיות בהתאם לרצונן של המעצמות המתערבות. במסגרת המבנה הפוליטי והביטחוני שלה, הרפובליקה האסלאמית עומדת על זכותה להגן על ריבונותה הלאומית, על שלמותה הטריטוריאלית ועל האינטרסים האסטרטגיים שלה. מנקודת מבט זו, כל הסכם בר-קיימא אפשרי רק אם הוא מושתת על כבוד הדדי, ערבויות אמינות, והימנעות מאיומים ומכפייה.
בד בבד, אין לפרש את פרסומו מחדש של המאמר העוסק בטראמפ – אם בוחנים זאת במנותק – כהחלטה סופית להסלים את הפעולות הצבאיות. בראש ובראשונה, מהלך זה משמש כמסר פוליטי ותקשורתי – מסר שניתן לנצל, בו-זמנית, כדי להשפיע על דעת הקהל האמריקאית, לשמר את הלכידות בקרב המחנה התומך במלחמה, להפעיל לחץ על בעלות ברית, ולחזק את כוח המיקוח של וושינגטון. הבחנה בין לוחמה פסיכולוגית, איומים פוליטיים והחלטות מבצעיות היא חיונית לצורך הערכה מדויקת של האירועים המתפתחים.
נקודה מכרעת היא שבאמצעות הצגת המצב כבחירה בינארית – "המשך המלחמה או תבוסה" – מבקשת וושינגטון לצמצם את מרחב האפשרויות הפוליטיות. אולם, מנקודת המבט של האינטרסים הלאומיים של איראן, לא כניעה לכפייה חיצונית ולא התעלמות מהצורך בניהול מושכל של המשבר מהוות פתרון מעשי. עוצמה לאומית מקבלת את משמעותה האמיתית רק כאשר יכולות הגנה, לכידות פנימית, חוסן כלכלי ודיפלומטיה פעילה פועלים בתיאום זה עם זה.
בסופו של דבר, הסוגיה המרכזית עבור איראן אינה אימוץ הנרטיב של ממשל טראמפ, וגם לא נפילה למלכודת התעמולה של וושינגטון; אלא שמירה על היוזמה בעיצוב משוואות הביטחון והפוליטיקה שלה עצמה. בעוד שארצות הברית עשויה להעצים את העלויות הנתפסות של כישלון בתוך המרחב הציבורי שלה – למשל, באמצעות הפצת מאמרים בעלי גוון ניצי – הרי שאין ביכולתה, באמצעות הנדסת נרטיבים, להחליף את רצונה של אומה או להכתיב את עתידה המדיני והביטחוני של איראן. ההבחנה בין כוח צבאי גולמי לבין היכולת לקבוע את הגורל העצמי היא בדיוק הנקודה שנשמטה מחישוביהם של מצדדי המלחמה בוושינגטון.