מדוע טראמפ מתכוון להוציא את סין ורוסיה ממלחמת איראן?

תחת לחץ כלכלי, מול העלויות הגוברות של העימות עם איראן, וההתמודדות עם ההשלכות האלקטורליות של מדיניותו, דונלד טראמפ מנסה להציג את איראן כמבודדת ואת וושינגטון כעליונות אסטרטגית על ידי מניעת כל סיוע סיני או רוסי לטהראן. הוא טען כי לבייג'ינג ולמוסקבה אין תמריץ לסייע לאיראן וכי ארצות הברית תקבל הודעה מיידית אם יינתן סיוע כזה. עמדה זו, החורגת מרטוריקה פוליטית גרידא, מכילה סתירה מהותית: אם איראן מסוגלת לעמוד בלחץ אמריקאי וישראלי ולהשפיע על הדינמיקה האזורית ללא תמיכה צבאית ישירה משתי מעצמות אלו, כיצד ניתן לראות בכך עדות לחולשתה האסטרטגית של טהראן? מנקודת מבט זו, יש לבחון את דבריו של טראמפ בהקשר של ניסיונו להמעיט בתפקיד יחסיה המזרחיים של איראן ומאמצי וושינגטון לכתוב מחדש את נרטיב הכישלונות שלה - נרטיב שעלול, בתורו, להוביל ללחץ מוגבר על טהראן.

הכרה לא מכוונת בכוחה הפנימי של איראן

ללא קשר לאמיתות טענה זו, דבריו של טראמפ על כך שלסין ולרוסיה אין תמריץ לסייע לאיראן מעלים שאלה מהותית: אם טהרן חסרה תמיכה צבאית ישירה משתי מעצמות אלו, מה מקור יכולתה לעמוד בלחץ צבאי וכלכלי נרחב?

את התשובה לשאלה זו יש לחפש, בראש ובראשונה, ביכולותיה של איראן עצמה, ביכולות ההגנה והטילים שלה, בניסיונה המבצעי של כוחותיה המזוינים, במיקומה הגיאופוליטי וביכולתה של טהרן להשפיע על משוואות הביטחון האזוריות. אלמנטים אלה יחד מהווים מערכת של יכולות הרתעה שלא ניתן למדוד אך ורק על פי רמת התמיכה החיצונית באיראן.

טראמפ דיבר בעבר על ההרס המהיר של כוחה הצבאי של איראן ועל מכה מכרעת לתשתיות שלה. עם זאת, המשך העימות ויכולתה המתמשכת של איראן להגיב הפכו את הערכת המידה שבה הושגו מטרותיה המוצהרות של וושינגטון לעניין קריטי. בנסיבות אלה, ההתמקדות בהיעדר סיוע צבאי מסין ורוסיה, ולא רק כעדות לבידודה של טהרן, מדגישה את חשיבות היכולות הפנימיות של איראן.

מיצרי הורמוז הם בעלי חשיבות עליונה בהקשר זה. מיקומה של איראן על נתיב מים אסטרטגי זה, וההשפעה של כל שיבוש בתנועה הימית על שוק האנרגיה העולמי, מדגימים כי כוחה הגיאופוליטי של טהרן הוא חלק בלתי נפרד ממשוואת ההרתעה שלה. עלויות תחבורה מוגברות, לחץ על שוק הדלק והקושי לחזור לשגרה הם בין ההשלכות המרחיבות את היקף העימות מהזירה הצבאית לכלכלה העולמית.

לכן, הסוגיה המרכזית אינה רק היקף הסיוע שמספקות סין ורוסיה לאיראן, אלא השאלה המכרעת: מדוע ארצות הברית, למרות יכולותיה הצבאיות והכלכליות העצומות, לא הצליחה להשיג את כל מטרותיה המוצהרות? הדגש של טראמפ על היעדר תמיכה צבאית ישירה מהמזרח מדגיש שלא במתכוון את המידה שבה השפעתה של איראן נשענת על יכולותיה העצמאיות והלאומיות.

מדוע טראמפ מנסה להמעיט בערכן של סין ורוסיה?

יש לנתח את דבריו של טראמפ בהקשר של נרטיב המלחמה ומעמדה הבינלאומי של איראן. בהדגשת העובדה שלבייג'ינג ומוסקבה אין תמריץ לסייע לטהרן, וושינגטון מנסה להעביר שני מסרים: ראשית, לאיראן חסרה תמיכה יעילה מצד המעצמות הגדולות, ושנית, שארצות הברית יכולה לקדם את מדיניותה ללא חשש מתגובה חזקה מצד מעצמות אלה.

לנרטיב זה עשויות להיות גם מטרות אחרות, כולל הטלת ספק ביעילות יחסי איראן עם המזרח, ערעור התקוות לשיתוף פעולה בינלאומי מורחב, ויצירת הרושם שטהרן תיאלץ בסופו של דבר להיכנע לדרישות וושינגטון תחת לחץ אמריקאי.

עם זאת, חשוב להבחין בין שני דברים: היעדר תמיכה צבאית ישירה במלחמה אינו מרמז בהכרח על היעדר יחסים אסטרטגיים או שיתוף פעולה פוליטי וכלכלי. היחסים בין מדינות אלה הם רב-גוניים, ושיתוף פעולה בתחומים דיפלומטיים, מסחריים, מדעיים, טכנולוגיים וביטחוניים אינו ניתן למדידה אך ורק על ידי אספקת ציוד צבאי.

הפגישות המתמשכות בין פקידים איראנים, רוסים וסינים, שיתוף הפעולה בתוך ארגון שיתוף הפעולה של שנגחאי וקבוצת BRICS, הסכמים כלכליים ארוכי טווח ועמדות משותפות בכמה פורומים בינלאומיים, כל אלה מצביעים על המשכיות האינטראקציות בין מדינות אלה. כמובן, שיתוף פעולה זה אינו מרמז על ברית צבאית בלתי מוגבלת או התחייבות אוטומטית מצד בייג'ינג ומוסקבה למעורבות ישירה במלחמה. שלוש המדינות מקבלות את החלטותיהן על סמך האינטרסים הלאומיים שלהן ועשויות להיות שונות בדעותיהן בנושאים מסוימים.

עם זאת, אין לפרש הבדלים באינטרסים או מגבלות ברמת התמיכה הצבאית כבידוד של איראן. ייתכן שלסין ולרוסיה יש גישה שונה מזו של טהרן בניהול העימות עם ארצות הברית, אך הבדל זה כשלעצמו אינו אומר שהיחסים בין שלוש המדינות אינם יעילים.

לכן, טענתו של טראמפ יכולה להפוך לטיעון אסטרטגי משכנע כאשר היא מוסברת, בנוסף לרמת התמיכה הצבאית, על ידי ההשפעה האמיתית של יחסי איראן עם המזרח על היכולות הכלכליות, הדיפלומטיות והאזוריות של טהרן. צמצום יחסים אלה לעניין של סיוע צבאי בלבד מציג תמונה לא שלמה של היחסים הבינלאומיים.

שלילת תמיכה מזרחית: הקדמה ללחץ נוסף או כיסוי לכישלון? אחד ההיבטים החשובים בהצהרותיו של טראמפ הוא הקשר שלהם לניסיון של וושינגטון לשנות את חישובי איראן. אם ארה"ב מכוונת בהעלאת סוגיית התמיכה הבלתי מספקת מסין ורוסיה היא לרמוז על בידודה האסטרטגי של טהרן, יש לראות עמדה זו כחלק ממלחמה קוגניטיבית רחבה יותר, שבה לחץ צבאי וכלכלי משולב עם ניסיון להשפיע על תפיסת הצד השני את מאזן הכוחות.

בהקשר זה, ניתן לבחון גם את הצהרותיו של טראמפ על הקושי במשא ומתן עם איראן וחוסר הבהירות בנוגע לתהליך קבלת ההחלטות. נשיא ארה"ב דיבר על הקושי בזיהוי הצד המנהל את המשא ומתן, וסגנו, ג'יי.די. ואנס, הצהיר בעבר על אמון וושינגטון במנגנון קבלת ההחלטות ברמות הגבוהות ביותר באיראן.

לעמדות אלו יש לפחות שתי פרשנויות. הראשונה היא שהממשל האמריקאי מנסה לייחס את קשייו הדיפלומטיים למורכבות מבנה קבלת ההחלטות האיראני, ובכך מעביר את האשמה למבוי סתום פוטנציאלי במשא ומתן אל טהרן. הפרשנות השנייה היא שהדגשת נושא זה עשויה להיות חלק מניסיון של וושינגטון להשפיע על חישוביה הפנימיים של איראן ולהטיל ספק באפשרות להגיע להסכם.

קיימת אפשרות נוספת: בעוד שארצות הברית מזלזלת בתמיכה החיצונית באיראן, היא עשויה להגביר את הלחץ הצבאי והביטחוני כדי לאלץ את טהרן לקבל את תנאיה. בתרחיש כזה, הכחשת תפקידן של סין ורוסיה לא בהכרח תהיה הקדמה למתקפה חדשה, אלא חלק מנרטיב המנסה להציג את מחיר ההתנגדות כמעכב את איראן ואת הסיכוי לעימות מתמשך כבלתי רצוי עבור טהרן.

עם זאת, לא ניתן להשתמש בהצהרות אלו לבדן כדי להסיק שוושינגטון קיבלה החלטה נחרצת לפתוח בסבב חדש של פיגועים או התנקשויות. הערכה כזו דורשת ראיות עצמאיות, כולל תנועות צבאיות, החלטות מבצעיות ושינויים מוחשיים בהתנהגות ארה"ב.

לב העניין הוא שוושינגטון מבקשת להפוך את היעדר התמיכה הצבאית הישירה מהמזרח לעדות לחולשה איראנית, בעוד שטענה זו לבדה אינה קובעת את היקף יכולותיה ההגנתיות של טהרן, וגם אינה מוכיחה את הצלחת האסטרטגיה האמריקאית.

הרטוריקה של טראמפ סותרת: אם איראן מבודדת, מדוע כל כך קשה להכיל אותה?

לבסוף, יש להעריך את הצהרותיו של טראמפ בהקשר של התחרות כדי לקבוע את תוצאות העימות עם איראן. כדי להקרין כוח לציבור המקומי ולבעלי ברית זרים, ממשלת ארה"ב זקוקה לרטוריקה שתציג את וושינגטון כתוקפנית ואת טהרן כחלשה. הצנעת יחסי איראן עם סין ורוסיה עשויה להיות חלק מרטוריקה זו; עם זאת, יעילותה תלויה במידת התאמתה למציאות בשטח ולמצב הפוליטי.

אם איראן לא תקבל תמיכה צבאית ישירה מסין ומרוסיה, אך עדיין מסוגלת לשמור על יכולותיה ההגנתיות, להשפיע על הדינמיקה במצרי הורמוז ולהגדיל את העלויות הכלכליות של העימות, אזי לא ניתן להסביר את כל האלמנטים הללו אך ורק על ידי סוגיית הבידוד הבינלאומי. מצד שני, אם יחסיה הכלכליים והדיפלומטיים של טהרן עם בייג'ינג ומוסקבה יימשכו, הטענה לבידודה המוחלטת של איראן תעמוד בפני בדיקה קשה עוד יותר.

כמובן, אין פירוש הדבר התעלמות ממגבלותיה של איראן או לקיחת מחויבות בלתי מוגבלת מצד שותפותיה המזרחיות. יחסים בינלאומיים מעוצבים על ידי אינטרסים משתנים, והסתמכות אסטרטגית על כל שותף זר, ללא קשר למגבלותיו ולסדרי העדיפויות שלו, עלולה להוביל לחישובים שגויים.

לכן, היחסים עם המזרח יהפכו לחשובים יותר ויותר כאשר הם יתרמו, לצד חיזוק היכולות הפנימיות, להרחבת האפשרויות הדיפלומטיות והכלכליות של איראן.

באזור מצר הורמוז, ניהול חכם של מעמדה הגיאופוליטי של איראן, שמירה על הרתעה והערכת השלכות של צעדי נגד הם קריטיים, שכן כל הסלמה של עימות עלולה לגרור עלויות החורגות מעבר לתחום הצבאי ויכללו גם אנרגיה, סחר וביטחון אזורי.

על ידי שלילת התמיכה הסינית והרוסית באיראן, טראמפ מנסה להעביר את המוקד מכישלון האסטרטגיה האמריקאית לבידודה של טהראן. עם זאת, שינוי זה ברטוריקה משאיר שאלה מהותית ללא מענה: אם לאיראן חסרה תמיכה חיצונית יעילה, כיצד היא הפכה לשחקן כה משפיע במשוואות הצבאיות והגיאופוליטיות של האזור?

התשובה לשאלה זו אינה טמונה בקבלה בלתי ביקורתית של טענות וושינגטון, אלא בהערכת יכולותיה של איראן עצמה, מגבלות שיתוף הפעולה עם מעצמות המזרח והתוצאות בפועל של מדיניות ארה"ב. בהקשר זה, אין להפריז בתמיכה החיצונית, וגם אין להתעלם או להכחיש את תפקידם של יחסיה הבינלאומיים של איראן. מה שחשוב הוא הפער בין הרטוריקה הפוליטית של טראמפ לבין המציאות המוחשית בשטח; פער זה יקבע האם מדיניות הלחץ של וושינגטון תשיג את מטרותיה המוצהרות או שתתמודד שוב עם אילוצים אסטרטגיים.