בשבועות האחרונים, בנימין נתניהו הזהיר שוב ושוב מפני איומים ביטחוניים פוטנציאליים נגד ישראל, ואף דיבר על אפשרות של מתקפה מצד אויבי ישראל ערב הבחירות ב-27 באוקטובר. בינתיים, התקרית של טיסה של חברת פליידובאי בקו דובאי-תל אביב, אשר הוסטה לערב הסעודית ונחתה בתבוק לאחר חשד לעימות על הסיפון, גרמה למשבר ביטחוני גדול. ישראל ביקשה מטוס צבאי לפנות את הנוסעים, אך ריאד סירבה. ימים ספורים לפני התקרית, נתניהו נפגש גם עם מוחמד בן זאיד באבו דאבי בביקור שנשמר בתחילה בסוד אך אושר מאוחר יותר רשמית על ידי שני הצדדים.
ההתכנסות של אירועים אלה במסגרת זמן כה קצרה היא משמעותית ביותר, במיוחד מכיוון ששלושתם קשורים לסוגיה משותפת: ביטחון ישראל, תפקיד איחוד האמירויות הערביות ומעמדה של ערב הסעודית בהסדרי הביטחון האזוריים החדשים. פחות מחודש עד לבחירות בישראל, הביטחון נותר המרכיב החשוב ביותר בתדמיתו הפוליטית. רויטרס מדווחת כי ראש ממשלת ישראל מבקש למתג את עצמו מחדש כמנהיג המסוגל להגן על ישראל מפני איומים אזוריים, נרטיב שעמד בפני אתגר משמעותי מאז מתקפת ה-7 באוקטובר.
בהקשר זה, נתניהו זקוק לא רק להישג צבאי, אלא גם לניצחון דיפלומטי וביטחוני משמעותי שיכול לחזק את מעמדו בבחירות שבהן הסקרים מראים אותו כמועמד חלש. בין האפשרויות הקיימות, נרמול היחסים עם ערב הסעודית הוא קריטי, אך המכשול הגדול ביותר טמון במוחמד בן סלמאן. לריאד עדיין אין יחסים דיפלומטיים עם ישראל, והעמדה הסעודית הרשמית קישרה כל נורמליזציה להתקדמות מוחשית לקראת הקמת מדינה פלסטינית. בינתיים, ישנם דיווחים לפיהם נתניהו מנסה בסתר למנף את האיום החות'י נגד ערב הסעודית כקלף מיקוח כדי לקדם נורמליזציה. על פי אל-מוניטור, ישראל הוצגה במאמצים אלה כשותפה ביטחונית פוטנציאלית עבור ריאד נגד החות'ים. אך איזה תפקיד יכולה אבו דאבי למלא במשוואה זו? במרדף אחר מטרותיו השאפתניות, מוחמד בן זאיד מבקש לא רק להיות מתווך בין ישראל לערב הסעודית בפרויקט זה, אלא חלק בלתי נפרד מפרויקט לעיצוב מחדש של מאזן הכוחות האזורי. בשנים האחרונות, מוחמד בן זאיד הפגין את רצונו לחזק את השפעתה הפוליטית והביטחונית של איחוד האמירויות הערביות מעבר לגודלה הגיאוגרפי והדמוגרפי. קשרים הדוקים עם ישראל, יחסים ענפים עם וושינגטון ונוכחות פעילה בנושאים כמו תימן וים סוף היו כולם חלק מאסטרטגיה זו. כעת, אם אבו דאבי תצליח לבסס ערוץ יעיל בין תל אביב לריאד, מעמדה של איחוד האמירויות בארכיטקטורה הפוליטית והביטחונית של האזור יתחזק משמעותית. בתרחיש כזה, לנתניהו ולמוחמד בן זאיד יש אינטרס משותף, אך כדי לממשו, הם זקוקים לגורם שלישי: מוחמד בן סלמאן. נתניהו מחפש הישג שהוא יכול להציג כהוכחה לכוחו וליכולתו להבטיח את ביטחון ישראל לפני הבחירות.
בן זאיד יכול גם למנף את השתתפותה של סעודיה במסגרת זו כדי לחזק את תפקידה של איחוד האמירויות הערביות כגשר בין ישראל למדינות ערב. עם זאת, דרך זו אינה ניתנת למימוש ללא מעורבותה של ריאד. ריאד אינה מודעת למאמצים המשותפים בין נתניהו לבן זאיד. לכן, הכחשתה האחרונה של סעודיה על נוכחות נציגים בפגישה בנוגע לפגישת נתניהו-בן זאיד במהלך ביקורו של ראש ממשלת ישראל באיחוד האמירויות הערביות היא משמעותית. גורם סעודי, בדחותו את הדיווחים הללו, אישר כי לא התקיימה פגישה או דיאלוג רשמי במסגרת זו, וכי עמדתה של סעודיה כלפי ישראל נותרה ללא שינוי. תגובה זו מצביעה על כך שריאד אינה מעוניינת כעת לבסס את נוכחותה במסגרת המתגבשת באבו דאבי בין ישראל לאיחוד האמירויות הערביות.
מנקודת מבט זו, תקרית פלידובאי מקבלת משמעות פוליטית מיוחדת. סעודיה, במצב אמיתי, התבקשה להטיס אזרחים ישראלים במטוס צבאי ישראלי, והיא סירבה. צעד סעודי זה הדגים את כוונתה של ריאד להתנגד בפומבי ל"קבלה פוליטית של נוכחות ישראלית על אדמת סעודיה". לכן, אין לפרש את הפרויקט הפוטנציאלי של נתניהו-בן זאיד כ"נורמליזציה של היחסים בין ערב הסעודית לישראל". המטרה הסופית עשויה להיות לבחון את היתכנות גיבוש ארכיטקטורת ביטחון חדשה באזור, כזו המשלבת את האיומים שמציבים איראן ואנצאר אללה, יכולות ביטחון ישראליות, תפקיד איחוד האמירויות הערביות וצרכי ערב הסעודית.
במקביל, גם תפקידה של איחוד האמירויות הערביות עדין. אם אבו דאבי תצליח לבנות גשר בין תל אביב לריאד, היא תהפוך משותפה אזורית של ישראל לשחקן משפיע בעיצוב מערכת היחסים של ישראל עם המעצמה הערבית החשובה ביותר במפרץ הערבי. זה ייצג הישג גיאופוליטי משמעותי עבור מוחמד בן זאיד, אך זה עלול גם להחריף את היריבות וחוסר האמון בין אבו דאבי לריאד, במיוחד במקרה של תימן, שם יש חילוקי דעות חריפים בין שתי המדינות.
לכן, מה שמתגלה ניתן לראות כמשחק משותף לישראל ולאמירויות: נתניהו מבקש לחזק את תדמיתו הביטחונית ולהשיג הישג טרום-בחירות, בעוד שבן זאיד שואף לחזק את השפעת איחוד האמירויות הערביות בסדר האזורי. שניהם שואפים להפעיל לחץ על מוחמד בן סלמאן, שחקן מפתח המסוגל לקדם או לחסום את הפרויקט הזה. מנקודת מבט זו, איראן ואנצאר אללה עלולות להפוך ל"איום משותף" במשוואה זו. ישראל יכולה להציג את עצמה כ"פתרון ביטחוני", ואיחוד האמירויות הערביות יכולה למלא את תפקיד ה"מתווך". אך ריאד נותרה החוליה האחרונה. לכן, ביקורו של נתניהו באבו דאבי אינו יכול להיחשב כסוף המשא ומתן, אלא כתחילתו של מבחן עבור בן סלמאן; מבחן המשתרע מעבר לנורמליזציה עם ישראל לקביעת מי יעצב את ארכיטקטורת הביטחון העתידית של האזור, והאם ערב הסעודית תהיה השחקן המרכזי בה, או שתצטרף למסגרת שעוצבה על ידי אחרים במטרה להפוך את ריאד לשחקן פסיבי.
