כמעט שבוע לאחר בחירות האמצע בארצות הברית, ההקשר וההשלכות של אירוע חסר תקדים זה טרם נבחנו ונותחו כראוי. אירוע זה היה כה חמור ומכריע עד כי דמויות ברמות הגבוהות ביותר של קביעת מדיניות בממשל האמריקאי נאלצו להגיב עליו. הציוץ של ג'יי.די. ואנס, סגן הנשיא הראשון של ארצות הברית, בתגובה לתבוסת הרפובליקנים בבחירות הוא אחת הדוגמאות הבולטות ביותר להערות כאלה. עם זאת, נראה כי אין לראות בציוץ זה רק הערה על הסיבות לכישלון האלקטורלי של המפלגה. ישנן ראיות לאורן יש לנתח עמדה זו בהקשר של התפתחות חשובה יותר. התפתחות חשובה זו היא תחילתה של חידוש תדמיתם הפוליטית של הרפובליקנים ושיקום יוקרתם בזירת הממשל.
בניתוח תבוסת הרפובליקנים באלקטורים, ואנס זיהה ארבעה גורמים שהיו יעילים בשינוי התנהגות הבוחרים: מלחמת איראן, בעיות כלכליות ויוקר המחיה, התרחקות ממדיניות "אמריקה תחילה", ולבסוף, הצורך לשקול מחדש את היחסים עם ישראל. אבל הנקודה המכרעת הייתה הדגשת מלחמת איראן כגורם החשוב ביותר בתבוסה. הוא למעשה העלה את השאלה האם היה כדאי לאבד שליטה בקונגרס בבחירות כדי להמשיך את המלחמה? שאלה זו חורגת מהערכה אלקטורלית ומעין התרחקות פוליטית מהחלטה שהתקבלה ישירות בתקופת נשיאותו של טראמפ.
הכרזה על חפות מהתבוסה או הכרזה על נוכחות לעתיד?
חשיבות עמדתו של ואנס היא שבמקום לייחס את התבוסה לחולשת המועמדים, בעיות בקמפיין או השתתפות מופחתת, הוא הטיל את האחריות על אחת ההחלטות החשובות ביותר של ממשל טראמפ. הוא מאמין שחלק מאלה שהצביעו לרפובליקנים ב-2024 התרחקו מהמפלגה בבחירות האחרונות. ניתוח זה אומר שהבעיה של הרפובליקנים אינה רק שהם לא גייסו את הבסיס החברתי שלהם; אלא, חלק מבסיס הבוחרים שלהם אינו מרוצה ממדיניות הממשלה. למעשה, ואנס רוצה לומר שהרפובליקנים איבדו את הבוחרים שלהם משום שהתרחקו מהבטחות הבחירות.
כמובן, אסור לנו לשכוח שהוא עצמו היה סגן הנשיא ואחד מעמודי התווך של הממשלה. לכן, הוא אינו יכול להטיל את האחריות להחלטות הממשלה כולה על כתפיו של טראמפ. עם זאת, נראה שהוא מנסה להפריד את העלות הפוליטית של החלטות אלה מהרקורד האישי שלו. בהפרדה פוליטית זו, הוא ללא ספק מתכוון לחידוש יוקרתו הפוליטית. לא רחוק מהאמת שמישהו יטען שמאמץ כזה להבחין בין האדם הראשון לשני בבית הלבן היה החלטה מתואמת ברמות הגבוהות ביותר של הרפובליקנים.
חשוב גם לציין שאחד העקרונות הבסיסיים של תנועת MAGA היה הסיסמה "אמריקה תחילה" והתנגדות להתערבויות צבאיות יקרות בחו"ל. חלק ניכר ממצביעיו של טראמפ ציפו שממשלו יתמקד בכלכלה המקומית, בתעסוקה, בבקרת האינפלציה ובפרנסה במקום להיכנס למלחמות זרות. מלחמת איראן ערערה קשות על הבטחה זו. הוצאות צבאיות גוברות, חששות ממשבר האנרגיה והלחץ הכלכלי של המלחמה חיזקו את השאלה בדעת הקהל האמריקאית מדוע וושינגטון צריכה להקדיש את משאביה לסכסוך זרות.
על ידי הדגשת סתירה זו, ואנס מנסה כעת להציג את עצמו כתומך בחזרה למאגה המקורית; מגה שהתנגד להתערבות צבאית, להוצאות אינסופיות של משאבים אמריקאים בחו"ל, ולתעדוף התחייבויות זרות. מנקודת מבט זו, הוא סולל את הדרך להיווצרות מעין "מאגה פוסט-טראמפ" בתוך המפלגה הרפובליקנית; תנועה המשמרת את מורשתו הפוליטית של טראמפ אך רואה בטראמפ עצמו את הגורם לסטיות התנועה.
גם התייחסותו של ואנס לצורך בשינוי ביחסי אמריקה עם ישראל היא בעלת חשיבות מיוחדת. חלק מהבסיס הרפובליקני, במיוחד הדור הצעיר ולאומנים כלכליים, הפך רגיש יותר לעלות התחייבויותיה הזרות של אמריקה ולהשפעתן על האינטרסים הפנימיים. על ידי הכללת נושא זה בדיון על התבוסה האלקטורלית, ואנס מרחיב למעשה את היקף ביקורתו מעבר למלחמת איראן ומעלה את הצורך לבחון מחדש את מדיניותה של אמריקה במזרח התיכון.
כמובן, עמדה זו אינה בהכרח משמעותה ניתוק הקשרים עם ישראל; אלא, מדובר יותר בשינוי אופי והיקף התחייבויותיה של וושינגטון. גישה זו עשויה ליצור אטרקטיביות אלקטורלית עבור ואנס, אך במקביל היא תיתקל בהתנגדות מצד החלק המסורתי יותר של המפלגה הרפובליקנית.
האם ואנס רוצה לרשת את טראמפ?
השאלה שעולה בראשו של כמעט כל פעיל או אנליסט של יחסים בינלאומיים היא האם ואנס שואף לנצח בבחירות 2028. ישנן עדויות לכך שהתשובה לשאלה זו נראית חיובית, לפחות כאפשרות פוליטית רצינית. ואנס נהנה ממעמד מיוחד: הוא סגן נשיא, יש לו גישה לבסיס MAGA ויכול להציג את עצמו כהמשך דרכו של טראמפ; יחד עם זאת, הוא מרחיק את עצמו מכמה מהחלטותיו השגויות והלא פופולריות בעיני האזרח האמריקאי.
הוא רוצה ליהנות מהיתרונות של קרבה לטראמפ, אך אם חוסר שביעות הרצון הציבורית יגבר, הוא גם יגרום לנשיא לשלם על מדיניותו הכושלת של הממשל. יריבו הפוטנציאלי, כפי שחושדים מקורות אנליטיים מסוימים, הוא מרקו רוביו; דמות בעלת ניסיון במדיניות חוץ וקשרים למבנה הרפובליקני המסורתי. נראה כי לאפשרות זו, כמובן, אין סיכוי רב להתבטא בתחום זה. אבל עם כניסתו האפשרית של רוביו, בחירות 2028 עלולות להיות תחרות בין שני חזונות לעתיד המפלגה: רפובליקניזם לאומני המתנגד להתערבות זרה יקרה לעומת רפובליקניזם מסורתי יותר.
אפשרות אחת, כמובן, היא שוואנס יתפטר מרצונו כסגן הנשיא מוקדם. אם טראמפ יפעל לשינוי גורף בקבינט לאחר תבוסתו בבחירות, שמות כמו שר ההגנה פיט הגסט צפויים להיות בראש הרשימה. מעמדו של רוביו עלול להיות מושפע גם מרפורמה במדיניות החוץ של הממשל.
אבל ואנס נמצא במצב שונה. הוא אינו ממונה שניתן לפטר בקלות על ידי הנשיא. תפקיד סגן הנשיא נובע ישירות מתהליך הבחירות. לכן, אם ואנס מרגיש שהמשיכה בממשל תהפוך אותו לאחראי יותר לכישלונותיו של טראמפ מאשר שתעזור לעתידו הפוליטי, הוא עשוי לבחור להתפטר כדרך לשמר את הונו הפוליטי. אפשר אפילו לדמיין תרחיש של פשרה מכבדת בין טראמפ לוונס, שבה טראמפ לכאורה יודה לסגנו על שירותיו ויסכים להתפטרותו. לסיכום, יש לראות את הציוץ האחרון של ואנס כיותר מתגובה גרידא לתבוסת הרפובליקנים בבחירות. נראה שהוא הבין שהמשך מלחמת איראן והתרחקות מהבטחת "אמריקה תחילה" עלולים להפוך לחולשה משמעותית עבור ממשל טראמפ והרפובליקנים בכללותם. ואנס רוצה להשתמש במצב זה כדי להגדיר מחדש את זהותו הפוליטית: לשמר את מורשת ה-MAGA, לבקר את סטיותיה ולהציג את עצמו כדמות שיכולה להוביל את התנועה הזו אחרי טראמפ.
במילים אחרות, הוא לא רוצה להילחם בטראמפיזם; הוא רוצה להיות יורשו, וכמובן, המספר של צורתו הטהורה והאותנטית, כפי שהוא מנסח זאת. ניתן לראות את הציוץ חסר התקדים שלו כאחד הסימנים הברורים הראשונים לאסטרטגיה זו. האם חילוקי הדעות של ואנס עם טראמפ אמיתיים או מזויפים כבר אינם רלוונטיים; השאלה החשובה יותר עבורו היא האם הוא יכול להסיר את תנועת ה-MAGA משיוכו האישי של טראמפ ולרשום אותה על שמו? המירוץ לענות על שאלה זו יהיה כנראה אחת ההתפתחויות החשובות ביותר בפוליטיקה הפנימית האמריקאית עד בחירות 2028.
