ההתפתחויות בתקופה הקצרה מאז פרסום תוצאות הבחירות בארה"ב עד כה מראות כי הערכתה המוקדמת של הילרי קלינטון את תגובותיו הראשוניות של טראמפ לאחר התבוסה הרפובליקנית הייתה נכונה במידה מסוימת: העברת האחריות לתבוסה לאחרים, סירוב לקבל אחריות אישית לתוצאה והתעקשות על נכונותן של החלטות העבר. עבור טראמפ, התבוסה בקלפי אינה סוף מרוץ פוליטי; זוהי תחילתה של תקופה מסוכנת.
התבוסה הכבדה של הרפובליקנים בבחירות האמצע בארה"ב ואובדן הרוב בשני בתי הקונגרס העמידו את דונלד טראמפ בפני אחד האתגרים הפוליטיים החמורים ביותר של כהונתו השנייה כנשיא. בחירות אלה לא היו רק תבוסה עבור המועמדים הרפובליקנים; מצביעים אמריקאים בחלק משמעותי של המדינה הגיבו גם הם באופן שלילי למדיניות, לביצועים ולכיוון של הממשלה המכהנת.
אבל השאלה החשובה יותר מהתבוסה עצמה היא מה יעשה טראמפ עם התבוסה הזו? האם יראה בכך הזדמנות לחשוב מחדש על מדיניות הפנים והחוץ שלו, או שמא יגיב וינקוט בפעולות יקרות ומסוכנות יותר כדי לתקן את סמכותו הפגועה? זוהי השאלה שהעלתה מזכירת המדינה לשעבר של ארה"ב ויריבתו של טראמפ ב-2016, הילרי קלינטון, לפני הבחירות האחרונות, אזהרה שלוקחת משמעות רבה עוד יותר כעת, לאור תגובותיו הראשוניות של טראמפ.
האם התבוסה הופכת את טראמפ למסוכן יותר?
בראיון עם קארה סווישר בסוף אוקטובר, ניבאה קלינטון שאם הרפובליקנים יספגו תבוסה קשה בבחירות, טראמפ לא רק שלא יקבל אחריות עליה, אלא גם עלול לנקוט בהתנהגות אגרסיבית ומסוכנת יותר. היא הסבירה, בהתייחסה למושג בפסיכולוגיה התנהגותית שאומר שאנשים במצבים של הפסד נתפס נוטלים לפעמים סיכונים גדולים יותר כדי לפצות על ההפסד במקום לצמצמו. קלינטון דיברה במיוחד על האפשרות של התקפות צבאיות אמריקאיות מוגברות על איראן והזהירה כי צעד כזה עלול לסכן את חייהם של חיילים ואזרחים אמריקאים, כמו גם את אזרחי מדינות אחרות.
חשיבותן של הצהרות אלה היא שקלינטון לא דיברה רק על התגובה המילולית של טראמפ או על הכעס הפוליטי שלו; היא דיברה על האפשרות שהלחץ הפוליטי הנובע מהתבוסה האלקטורלית יהפוך להחלטות מדיניות חוץ יקרות. ההתפתחויות לאחר הבחירות הראו כי חשש זה לא היה חסר בסיס. הצהרותיו הראשונות של טראמפ לאחר שהתבררו ממדי התבוסה הרפובליקנית הכילו סימנים ראויים לציון. בראיונותיו לתקשורת, הוא הביע הפתעה מתוצאות הבחירות, אך ייחס את האחריות העיקרית לתבוסה לביצועי המועמדים הרפובליקנים. הוא גם הדגיש ברשת החברתית שלו שאם היה משתתף באופן אישי בבחירות, הרפובליקנים היו זוכים בניצחון מכריע. תגובה מסוג זה צריכה להיבחן במסגרת מודל פוליטי: התרחקות מהאחריות לתבוסה והעברתה לגורמים היקפיים.
אך נקודה חשובה יותר נחשפה בעמדתו כלפי איראן. טראמפ הודה כי המלחמה עם איראן הייתה אחד הגורמים לתבוסה הרפובליקנית; עם זאת, הוא הבהיר כי אינו מצטער על ההחלטה לתקוף וכי אם היה יכול לחזור בזמן, היה עושה את אותו הדבר שוב. הצהרות אלו הן בעלות חשיבות אסטרטגית רבה. משום שהן מראות שלפחות בתגובות הראשוניות, התבוסה האלקטורלית לא הובילה לבחינה מחודשת של אחת מהחלטותיו המדיניות החוץ השנויות ביותר במחלוקת. במילים אחרות, טראמפ כנראה קיבל את ההשפעה הפוליטית של המלחמה, אך עדיין אישר את נכונות האסטרטגיה שלו. זה לא הבדל קטן.
כדי לנתח את התנהגותו של טראמפ, עדיף לשים לב לדפוסי ההתנהגות שנרשמו במהלך הקריירה הפוליטית שלו, במקום לייחס לו מאפיינים פסיכולוגיים או אבחנות אישיות. ישנם מספר מאפיינים נצפים ברקורד הפוליטי של טראמפ:
ראשית, הוא בדרך כלל אינו מקבל בקלות כישלונות פוליטיים כאחריות אישית שלו, ובמקרים רבים הוא מטיל אחריות על גורמים חיצוניים, התקשורת, יריבים ואפילו מקורבים פוליטיים.
שנית, אל מול התנגדות, הוא השתמש שוב ושוב בשפה עימותית ובלחץ פוליטי. בסביבה כזו, נסיגה עלולה לעלות לו באמינות הפוליטית, במיוחד כאשר הציג בעבר החלטה כסימן לסמכות וכוח.
שלישית, מדיניות החוץ של טראמפ לוותה לעיתים בשינויים מהירים בעמדות, באיומים ציבוריים ובשימוש בלחץ מקסימלי. מאפיין זה מקשה על ניבוי מדויק של החלטותיו העתידיות.
רביעית, הוא ייחס חשיבות רבה להצגת כוח ולהישגים גדולים בזירה הציבורית. מנקודת מבט זו, משברים זרים יכולים להפוך הן לכלי להפגנת סמכות והן לגרור עלויות פוליטיות וכלכליות כבדות לממשלו. כל הראיות הללו מאפשרות לנו להתייחס ברצינות לאפשרות של תגובות נגד, אך לא להניח מראש שתתרחש החלטה צבאית ספציפית.
תרחיש המלחמה, אמצעי לפיצוי על תבוסה פוליטית
מההתחלה, המלחמה עם איראן לא הייתה נושא צבאי גרידא עבור ממשל טראמפ. מלחמה זו קיבלה ממדים כלכליים, אזוריים, בינלאומיים ופנימיים רחבים, וכעת היא גם אחד הגורמים לחוסר שביעות רצון בקרב המצביעים האמריקאים. העלייה ביוקר המחיה ובמחירי הדלק, החששות לבטיחות הכוחות האמריקאים, היעדר פרספקטיבה ברורה לסיום המלחמה וספקות לגבי המטרות הסופיות של פעולות צבאיות - כולם הפכו לסוגיות חשובות במערכת הבחירות.
בנסיבות כאלה, טראמפ ניצב בפני פרדוקס אסטרטגי: מצד אחד, המשך המלחמה והגברת המתיחות עלולים ליצור עלויות פוליטיות גדולות יותר עבור ממשלו; מצד שני, קבלת תבוסה בתחום מדיניות החוץ או נסיגה ללא השגת הישג מוחשי עלולים לא להתיישב עם התדמית שבנה לסמכותו. בינתיים, קיימת אפשרות מדאיגה: ניסיון לשנות את האקלים הפוליטי הפנימי על ידי הסלמת משבר חוץ.
ההיסטוריה מראה דוגמאות רבות לממשלות המנסות להשתמש במשברים חוץ כדי לשנות את סדר היום הפוליטי הפנימי. עם זאת, לא ניתן להסיק אך ורק על סמך היסטוריה זו שטראמפ בהכרח יבצע חישוב כזה. חשוב מכך, אם ממשלת ארה"ב, תחת לחץ פוליטי, תגיע למסקנה שהצגת כוח צבאי יכולה להחזיר לה את היוזמה, הסיכון לחישוב שגוי יגדל. לכן, יש להתייחס ברצינות לדאגתה של קלינטון לגבי הגברת ההתקפות על איראן; לא כחדשות על החלטה סופית בוושינגטון, אלא כאזהרה מפני אחד התרחישים המסוכנים העומדים בפנינו.
הבדל חשוב אחד בין המצב הנוכחי לשנים קודמות הוא השינוי במאזן הפוליטי בקונגרס. לדמוקרטים יש כעת רוב בשני הבתים, ומצב זה עלול ליצור אילוצים פוליטיים ופיקוחיים נוספים עבור ממשל טראמפ. הקונגרס יכול להשתמש בכלי פיקוח, שימועים, סקירות תקציב ופעולות משפטיות כדי להטיל אחריות על הממשלה. גם לחברים ולסנאטורים המודאגים מעלויות המלחמה יהיה יותר מקום לבקר ולהפעיל לחץ פוליטי.
כמובן, אין להניח ששינוי הרוב בקונגרס פירושו שליטה מוחלטת על מדיניות החוץ והצבא של הנשיא. סמכותו המשפטית של הנשיא כמפקד העליון של הכוחות המזוינים נותרה חשובה, ויש לקחת בחשבון גם את המגבלות המעשיות והמשפטיות של הקונגרס. עם זאת, קונגרס ביקורתי יכול להגדיל את העלויות הפוליטיות והמוסדיות של החלטות חד-צדדיות.
נקודה חשובה נוספת היא עמדת דעת הקהל האמריקאית. אם הבוחרים רואים במלחמה גורם מרכזי בבעיות הכלכליות ובחוסר הביטחון של המדינה, המשך המלחמה עלול להפעיל לחץ נוסף על הממשלה. לכן טראמפ לא רק מתמודד עם מתנגדי מפלגתו; עליו להתמודד גם עם ההשלכות הפוליטיות של החלטות שכעת נתונות לשיפוט הציבור. כדי להעריך את העתיד, ניתן לשקול שלושה מסלולים שונים:
1) סקירה והתאמה של המדיניות. טראמפ עשוי לראות בתבוסה האלקטורלית סימן לצורך לשנות כיוון: להפחית את עוצמת הסכסוך הצבאי, לפעול לסיום המלחמה ולחתור להסכמות עם הדמוקרטים בנושא מדיניות פנים. מסלול כזה יכול לסייע בהפחתת העלויות הפוליטיות והכלכליות של הממשל, אם כי הוא ידרוש קבלת מגבלות מסוימות ושינוי עמדות קודמות.
שנית) המשך הסטטוס קוו עם הסלמה של מתחים לסירוגין. בתרחיש זה, טראמפ מסרב לקבל תבוסה אסטרטגית, אך יחד עם זאת הוא יימנע מכניסה למלחמה רחבה יותר. לחץ כלכלי, איומים צבאיים, פעולות מוגבלות ומשא ומתן לסירוגין עלולים להימשך. מצב זה עלול להוביל להמשך אי הוודאות באזור ולעלייה בסיכון לעימותים לא רצויים.
שלישית) הגברת העימות הצבאי כדי להשיב את הסמכות הפוליטית. זהו התרחיש שקלינטון הזהירה מפניו. במצב זה, הלחץ מהתבוסה הפוליטית והגבלת כוח הממשלה עשויים להיות מלווים בהחלטה להגביר את ההתקפות הצבאיות או להרחיב את היקף הסכסוך. החלטה כזו יכולה להיתפס במונחים של חישובים פוליטיים פנימיים כניסיון לשנות את האווירה הציבורית ולהחזיר לעצמה את היוזמה; אך השלכותיה עלולות לחרוג הרבה מעבר לחישובים הראשוניים. סכסוך רחב יותר עם איראן עלול להשפיע על הביטחון האזורי, שוקי האנרגיה, כוחות הצבא האמריקאים ויציבות הכלכלה העולמית.
אף אחד משלושת התרחישים הללו לא יכול להיחשב ודאי מראש. מה שחשוב הוא לזהות את הגורמים שיכולים לדחוף את ממשלת ארה"ב לעבר כל אחד מהם. אולי הלקח החשוב ביותר מהבחירות האחרונות בארה"ב הוא שתבוסה בקלפי לא תמיד פירושה שינוי מיידי בהתנהגותם של בעלי הכוח. לפעמים, דווקא ברגע שבו הכוח הפוליטי מוגבל, התמריץ להפגין סמכות גובר. הילרי קלינטון הזהירה מפני אפשרות כזו לפני הבחירות.
כעת, תגובותיו הראשוניות של טראמפ, ובמיוחד התעקשותו על נכונות ההחלטה לתקוף את איראן למרות ההכרה במחיר האלקטורלי של המלחמה, מראות שיש להתייחס ברצינות לחשש זה בחישובים הפוליטיים והביטחוניים של האזור. עם זאת, אין לשכוח שטראמפ מתמודד עם מערכת אילוצים: קונגרס עם רוב נגדי, דעת קהל שאינה מרוצה מהמלחמה, לחצים כלכליים, עלויות צבאיות וההשלכות הבינלאומיות של כל הסלמה בסכסוך. אילוצים אלה עלולים לשמש כגורם מרתיע בקבלת ההחלטות שלו. אולי השאלה החשובה ביותר עבור איראן והאזור כיום היא זו: האם וושינגטון תלמד מהמסר של בוחריה, או שמא תעביר שוב את מחיר התבוסה הפוליטית למזרח התיכון הסוער?
