הפגישה בין רזאיי לפוטין לא הייתה רק מפגש דיפלומטי שגרתי. רזאיי נשא מסר ממנהיג המהפכה לפוטין; מסר שלדבריו העברתו הודגשה זה מכבר, אך תנאי המלחמה באזור עיכבו את ביצוע הביקור.
אך חשיבות הביקור אינה מוגבלת רק להעברת המסר. בפגישה נדונו גם עתיד המלחמה, הסדרים ביטחוניים באזור ושיתופי פעולה ארוכי טווח בין איראן לרוסיה – נושאים שעשויים להשפיע על המשוואות שלאחר המלחמה.
אחד החלקים החשובים ביותר בפגישה היה השיחה על עתיד הביטחון באזור. רזאיי אמר לאחר הפגישה עם פוטין כי נשיא רוסיה, בדומה לעמדות החברים הסינים, סבור כי מדינות האזור עצמן צריכות להיות אחראיות להבטחת הביטחון, וכי מעצמות זרות לא צריכות להתערב בנושא זה.
עמדה משותפת זו נושאת מסר חשוב: איראן, רוסיה וסין מציגות השקפה משותפת על הצורך בשינוי ההסדרים הביטחוניים באזור לכיוון של השתתפות מדינות האזור.
כמובן, עדיין אי אפשר לדבר על היווצרות קואליציה ביטחונית רשמית, אך ההתכנסות הזו עצמה יכולה להוות בסיס לפיתוח שיתופי פעולה פוליטיים ואסטרטגיים בין טהראן, מוסקבה ובייג'ינג.
אך סדר היום של טהראן ומוסקבה לא הוגבל רק לנושאים ביטחוניים. בפגישה נדונו גם שני פרויקטים כלכליים חשובים: השלמת מסילת הרכבת רשט–אסטארה כחוליה חשובה במסדרון הצפון–דרום, וכן העברת גז רוסי לאיראן וניצול יכולת איראן לייצוא אזורי של גז.
משמעות הדבר היא ששתי המדינות, לצד התיאום הפוליטי והביטחוני, שואפות גם לפיתוח שיתופי פעולה תשתיתיים וכלכליים ארוכי טווח.
מצד שני, רזאיי הציג בפגישה זו גם את עמדת איראן לגבי סיום המלחמה, ואמר כי טהראן הודיעה לארצות הברית על שבעת התנאים שלה, וכי עד ליישום תנאים אלה לא ייכנסו למשא ומתן ולפתיחת מצרי הורמוז.
לכן יש להעריך את הביקור במוסקבה במסגרת רחבה יותר מניהול המשבר הנוכחי, ומתוך מבט על המשוואות שלאחר המלחמה.
אך תנועה דיפלומטית זו של איראן מתרחשת בתנאים שבהם התרחש אירוע חשוב גם בוושינגטון: הרפובליקנים הפסידו בבחירות הביניים לקונגרס, והדמוקרטים השיגו רוב בשני הבתים.
תוצאה זו עבור טראמפ אינה רק הפסד בחירות. המלחמה עם איראן הפכה כעת לאחד הנושאים החשובים במחלוקת הפוליטית בתוך ארצות הברית, ואפילו טראמפ עצמו וג'יי.די. ואנס התייחסו לתפקיד המלחמה בתוצאות הבחירות.
עם השינוי בהרכב הקונגרס, ממשל טראמפ יעמוד בפני לחץ פיקוחי ופוליטי גדול יותר. אמנם לנשיא ארצות הברית עדיין יש סמכויות חשובות במדיניות החוץ והצבאית, אך המשך המלחמה הפך עבורו ליקר יותר מבחינה פוליטית.
במילים אחרות, טראמפ חייב כעת לשקול, בנוסף לחישובים הצבאיים והאזוריים, גם את ההשלכות הפנימיות של המלחמה – נושא שעשוי להשפיע על גישתו כלפי משא ומתן עם איראן.
כעת, כאשר מציבים את שני ההתפתחויות הללו זו לצד זו, מתקבלת תמונה ברורה יותר של התנועות הדיפלומטיות של איראן.
מצד אחד, טהראן מרחיבה את התיאום עם מוסקבה ובייג'ינג ורודפת אחרי שיתופי פעולה אסטרטגיים והסדרים ביטחוניים לעתיד האזור; מצד שני, טראמפ, לאחר ההפסד בבחירות, מתמודד עם מגבלות ולחצים פוליטיים גדולים יותר בתוך ארצות הברית.
אין פירוש הדבר שינוי מוחלט במאזן, אך הוא יכול להגדיל את היכולת הדיפלומטית של איראן לרדוף אחרי התנאים שלה.
השאלה המרכזית היא: האם וושינגטון, בתנאים שבהם הלחץ הצבאי לא הצליח להשיג את מטרותיו ועלות המלחמה הפוליטית עלתה, תיאלץ לשקול מחדש את חישוביה?
