עברית

חרבו מפלסטיק של רוביو מונחת על גרונם של החוק והמוסר

דבריו של מרקו רוביו – מזכיר המדינה האמריקני – בדבר עליונות החרב על פני החוק, הם למעלה מציטוט היסטורי גרידא; הם משקפים תפיסת עולם המבקשת לפטור את הכוח מאחריות, ולהכפיף את הדיפלומטיה להיגיון הכוח. ההיסטוריה הוכיחה כי כוח בלתי מרוסן – גם אם הוא זוכה לניצחון בטווח הקצר – מוביל בסופו של דבר לחוסר יציבות ולשחיקת הלגיטימציה של עצמו. החרב אולי יכולה להשתלט על השטח, אך אין בכוחה, לבדה, לבסס הצדקה או זכות מוסרית.

חרבו מפלסטיק של רוביو מונחת על גרונם של החוק והמוסר
0 minute

דבריו האחרונים של מרקו רוביו – מזכיר המדינה האמריקאי – בהם ציטט את האמרה המפורסמת: "אל תדברו על החוק בפני אנשים האוחזים בחרבות בידיהם", אינם מסתכמים באזכור היסטורי גרידא או בפליטת פה; הם משקפים תפיסת עולם מסוימת בנוגע לפוליטיקה וליחסים בינלאומיים. על פי גישה זו, כוח צבאי אינו משמש רק כלי להבטחת ביטחון או לקידום מדיניות, אלא מהווה את אמת המידה שלפיה נקבעים תוקפו של החוק – ואף ההבחנה בין טוב לרע, בין נכון לשגוי. העניין המהותי אינו נעוץ בכך שגורם רשמי אמריקאי עשה שימוש בדימוי החרב, אלא בשאלה האם הכוח רשאי לראות את עצמו פטור מכל מגבלה משפטית או אתית.

רוביו השתמש בביטוי זה בעת שמתח ביקורת על בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) והגן על עמדתה של וושינגטון בנוגע לסמכות השיפוט של בית הדין. הוא ייחס את האמרה למצביא הרומי פומפיו – אשר על פי המסופר, השיב כך לאנשים שניסו להסתמך על חוקיהם המקומיים מול הלגיונות שלו. הבחירה בביטוי זה מצד מזכיר המדינה האמריקאי – בפרט בתקופה שבה המחלוקות המשפטיות והפוליטיות בין וושינגטון לבין מוסדות בינלאומיים הולכות ומחריפות – טומנת בחובה משמעות החורגת מעבר למטאפורה ספרותית בלבד.

אמנם, ארצות הברית אינה צד לאמנת רומא, והיא חלוקה על סמכותו של בית הדין הפלילי הבינלאומי להחיל את שיפוטו על אזרחיה. עם זאת, העובדה שמדינה אינה חברה באמנה אינה מעניקה לאזרחיה חסינות מוחלטת מפני סמכות השיפוט של בית הדין. חשוב מכך, מחלוקת סביב סמכותו של גוף שיפוטי אינה יכולה לשמש אמתלה לדחיית העיקרון היסודי של נשיאה באחריות בגין פשעים. בדיוק בנקודה זו נמתח הגבול בין ביקורת משפטית לבין "היגיון של שליטה". ניתן להסתייג מהתנהלותו של מוסד בינלאומי, לקרוא לרפורמה בו, או אף לדחות את החלטותיו; אך כאשר התגובה למחלוקת משפטית לובשת צורה של הפגנת כוח צבאי ואיום להתעלם ממנגנונים שיפוטיים, הרי שאין מדובר עוד בחילוקי דעות רגילים. במקרה זה, הכוח מבקש לפטור את עצמו מכל פיקוח. דווקא כאן ניתן לקבוע בוודאות כי רוביו הפנה מבט גם לעבר העימות בין ארצות הברית לבין איראן – כשהוא מבקש, בתוך כך, לאותת לטהראן כי החרב נמצאת בידיים אמריקניות, וכי אין עוד צורך להתחשב בחוק – או, לצורך העניין, באמת.

מ"יוצא-דופן אמריקאי" (American Exceptionalism) ועד לשחיקת הסדר העולמי

תגובתו של שר החוץ האיראני, עבאס עראקצ'י, לדברים אלו התמקדה אף היא בסתירה פנימית. עראקצ'י הזכיר את גורלו של פומפיו – תוך הצבעה על תבוסתו ונפילתו הסופית של המצביא הרומי – והעמיד זאת מול ציטוט של הפילוסוף האמריקאי ג'ורג' סנטיאנה: "אלו שאינם מסוגלים לזכור את העבר, נידונים לחזור עליו". תגובה זו הייתה מעודנת מבחינה דיפלומטית; שכן בעוד שרוביו השתמש בהיסטוריה כדי להצדיק את עליונות החרב על פני החוק, עראקצ'י השתמש באותה היסטוריה עצמה כדי להדגיש את המגבלות הטבועות בכוח. עם זאת, אין לראות בחילופי דברים אלו אך ורק התכתשות מילולית או ניצחון תעמולתי. אמינותה של ההגנה על המשפט הבינלאומי אינה נובעת מלאומיותו של הדובר, אלא מהמידה שבה הוא דבק בפועל בעקרונות שהוא מצהיר עליהם.

יש להבין את דבריו של רוביו בהקשר הרחב יותר של מדיניות החוץ של ממשל דונלד טראמפ – גישה שבה מוסדות רב-צדדיים והתחייבויות בינלאומיות נתקלים בספקנות ובהתנגדות, בכל עת שהם מגבילים את חופש הפעולה של וושינגטון. על פי תפיסת עולם זו, המשפט הבינלאומי מוצג לעיתים לא כמסגרת משותפת להסדרת התנהגותן של מדינות, אלא כמכשול בפני הפעלת כוח לאומי. אכן, מוסדות בינלאומיים אינם חפים מפגמים; מבנה מועצת הביטחון של האו"ם, זכות הווטו הנתונה בידי מעצמות, והאכיפה הסלקטיבית של כללים מסוימים – כל אלה הם נושאים לביקורת לגיטימית. אולם, המענה לחולשותיו של סדר משפטי אינו הרס עקרון שלטון החוק עצמו. אם יישום החוק הוא בלתי צודק או סלקטיבי, הפתרון טמון בשאיפה לרפורמה ובהרחבת תחולתו של החוק כך שיחול על כולם באופן שווה – ולא בנטישת עקרון האחריותיות (accountability). הסכנה העיקרית בגישה זו היא הנורמליזציה של סוג מסוים של "יוצא-דופן" (exceptionalism): התפיסה שלפיה כל מדינה חזקה רשאית לטעון לזכות לעקוף כללים אוניברסליים ומשותפים. תוצאתו של היגיון כזה תהיה עולם שבו מדינות קובעות את זכויותיהן של אחרות לא על בסיס שלטון החוק, אלא על בסיס עוצמתן הצבאית והכלכלית. במילים ברורות יותר, יישומה של גישה זו מסמן את קץ אופיין המוחלט של הכללים המוסריים, ואת תחילתה של היצמדות סלקטיבית ונתונה לשיקול דעת לעקרונות אלה – הן באינטראקציות בין יחידים והן בזירה הבינלאומית.

השלכות ביטחוניות ואתיות

לגישה זו יש לפחות ארבע השלכות משמעותיות:

1) היא מערערת את ההרתעה המשפטית. המשפט הבינלאומי אינו נועד להחליף את הכוח הצבאי; תפקידו הוא להגביל את השימוש בכוח זה ולהעלות את המחיר של תוקפנות. אם מדינות סבורות כי עוצמה צבאית יכולה לפטור אותן מאחריות, הרי שהתמריץ שלהן לציית לכללים משותפים פוחת.

2) היא מחריפה מרוצי חימוש וחוסר אמון אסטרטגי. כאשר מעצמות מדגישות את עליונות החרב על פני החוק, מדינות אחרות עלולות לחפש את ביטחונן לא באמצעות כללים משותפים, אלא אך ורק באמצעות הרחבת יכולותיהן הצבאיות. מעגל זה פוגע בביטחון הקולקטיבי.

3) היא מחלישה את הדיפלומטיה. הדיפלומטיה מושתתת על ההנחה שגם יריבים מרים יכולים ליישב את המחלוקות ביניהם באמצעות הידברות והסכמות. אולם, כאשר שפת האיומים הופכת לאופן הפעולה הדומיננטי במדיניות החוץ, המשא ומתן חדל להיות כלי ליישוב סכסוכים, והופך ללא יותר מאשר הפוגה בין שלבים של עימות.

4) היא שוחקת את האמינות המוסרית של מעצמות. עוצמה בת-קיימא אינה נמדדת רק במספר הטילים וספינות המלחמה או ביכולת כלכלית; היכולת לבנות אמון, להבטיח התנהלות צפויה ולקבל על עצמן מגבלות משותפות – כל אלה הם מרכיבים חיוניים של עוצמה. מדינה הדורשת מאחרות לציית לחוק, אך שומרת לעצמה את הזכות לעקוף אותו, עשויה להשיג ציות זמני, אך תתקשה לזכות באמון ארוך טווח. ההבדל בין מעצמה אחראית לבין מעצמה הגמונית טמון בכך: הראשונה משתמשת בכוחה כדי להגן על הביטחון ולמנוע תוקפנות, בעוד שהשנייה רואה בכוחה היתר לחרוג ממגבלות מוסכמות.

יש לראות את דבריו של רוביו כחמורים הרבה יותר מאשר סתם חילופי דברים מילוליים. ארצות הברית הוכיחה, שוב ושוב, כי היא פועלת בפועל על פי עיקרון זה – ומנהלת יחסים עם מדינות אחרות, ובפרט עם איראן, מתוך היגיון של כוח. שתי המלחמות האחרונות שניהלה משמשות דוגמה ברורה ומובהקת לגישתה המקובלת של וושינגטון כלפי מדינות אחרות. הראיות מצביעות על כך שהתנהלותה העתידית של אמריקה תמשיך להיות מעוצבת על פי אותה פרדיגמה; דבריו של רוביו מהווים הכרה רשמית במציאות זו. השאלה המרכזית כעת היא: האם הסדר העולמי העתידי ייבנה על בסיס כללים משותפים ואחריותיות של כל המדינות – לרבות החזקות שבהן – או שמא נחזור לעידן שבו בעל החרב הארוכה ביותר הוא זה הטוען לזכות הגדולה ביותר להגדיר את הצדק עבור עצמו?

ההיסטוריה מלמדת כי כוח בלתי מרוסן, גם אם הוא זוכה בניצחון בטווח הקצר, זורע בהכרח את זרעי חוסר היציבות ושחיקת הלגיטימציה של עצמו בטווח הארוך. חרב עשויה להכריע את המערכה בשדה הקרב, אך אין בכוחה, כשלעצמה, לבסס צדק מוסרי. מהותה האמיתית של הפוליטיקה אינה טמונה בהשתקת קולו של החוק באמצעות רעש הנשק, אלא בשכנוע השחקנים החזקים ביותר לקבל על עצמם מגבלות משותפות. זהו בדיוק הגבול המבחין בין ציוויליזציה פוליטית לבין ההיגיון של אימפריה.

חדשות קשורות
sendComment