דבריו של מרקו רוביו באתונה, מעבר להיזכרות במלחמה עתיקה, הם ניסיון לשחזר את גבולות הזהות המערבית ולהגדיר עוינות היסטורית בשירות הפוליטיקה האמריקאית העכשווית. ההתייחסות למסע המלחמה של קסרקסס בשנת 480 לפני הספירה, שריפת האקרופוליס והרס הערים היווניות, מקבלת משמעות פוליטית כאשר ההיסטוריה האיראנית מצטמצמת לדימוי צר של כיבוש, בעוד שההיסטוריה של מעצמות המערב חסינה מפני שיפוט היסטורי.
זהו הסטנדרט הכפול שיש לערער עליו. אם מסע המלחמה של מלך איראני הוא עדיין נושא האשמה לאחר מאות שנים, מדוע לא לבחון את המלחמות ההרסניות של מעצמות המערב המודרניות באותה רגישות? מדוע ההיסטוריה צריכה להיות כתב אישום נגד איראן ומערכת של נרטיבים מוצדקים על ביטחון, חופש וסדר עולמי עבור אמריקה?
איראן אינה זרה להיסטוריה שלה, והיא אינה נרתעת מלבקר את מעשי מלכיה; אך אף אומה לא יכולה להיות מצטמצמת למלחמות שליטיה בעבר. הציוויליזציה האיראנית היא, בראש ובראשונה, מורשת השפה, החוכמה, האמנות, הידע והניסיון ההיסטורי של אומה ששרדה במשך מאות שנים בעליות ומורדות של ההיסטוריה. צמצום מורשת זו לדימוי של ביזה אינו סיפור מחדש הוגן של ההיסטוריה, אלא עיוות של זהותה של אומה.
אמריקה; מטבח העמים הילידים ועד להפצצה האטומית
אם ההיסטוריה אמורה להיות הסטנדרט לפיו נשפטות ציוויליזציות, יש להעמיד את ארצות הברית לסטנדרט זה גם עם כל הרקורד שלה; החל מהשתלטות על אדמות ילידים וטבח ועקירה של קהילות ילידים אמריקאים ועד עבדות, מלחמות התפשטות והתערבויות צבאיות במדינות אחרות.
באוגוסט 1945, ארצות הברית הטילה פצצות אטום על הירושימה ונגסקי; התקפות שגבו את חייהם של מספר עצום של אזרחים וחשפו את הדורות הבאים לתוצאות אנושיות ופיזיות מחרידות. בווייטנאם, עיראק, אפגניסטן ובשדות קרב אחרים, אנשים רגילים שילמו גם הם את המחיר על ההחלטות הצבאיות והפוליטיות של ארצות הברית ובעלות בריתה המערביות. מלחמות והתערבויות אלה הן חלק מרישום שלפיו יש למדוד כל טענה מוסרית מצד וושינגטון.
כאן טמון הפרדוקס: ממשלה שהופכת את מורשתה העתיקה של איראן לכלי לגינוי היסטורי אינה יכולה להסתיר את עברה העקוב מדם מאחורי מילים כמו חופש, ביטחון ודמוקרטיה. לאמריקה יש את הזכות לדבר על ההיסטוריה היוונית, אך היא אינה יכולה ליצור לעצמה חסינות מוסרית ובמקביל לשפוט מדינות אחרות לפי סטנדרטים חד-צדדיים.
מינאב; הפשע של אמריקה והפנים האמיתיות של התפרצות המלחמה
טרגדיית בית הספר מינאב מקשרת את הסתירה הזו מדפי ההיסטוריה לחייהם של ילדים כיום. ההתקפה האמריקאית על בית הספר היסודי שג'ארה טיייבה ב-28 בפברואר 2026 הובילה למותם של מספר רב של תלמידים ואנשי צוות; ילדים שהלכו לבית הספר כדי ללמוד, אך הפכו לקורבנות של מתקפה צבאית. אמנסטי אינטרנשיונל דיווחה בחקירתה כי 156 בני אדם, בהם 120 ילדים, נהרגו.
פשע זה הוא כתם בל יימחה על היסטוריה המלחמה של אמריקה. בתי ספר, כיתות לימוד ושולחנות תלמידים הם סמלים של חיים ועתיד; פגיעה במקום כזה מעמידה בספק את משמעות טענותיה של וושינגטון להגן על חופש וערכי אדם. שום הצדקה צבאית לא יכולה להפחית מערכם של תלמידים או למחוק את סבלן של משפחות שאיבדו את יקיריהם מהזיכרון ההיסטורי של האומה האיראנית.
מינאב אינו רק שם של עיר; זהו סמל לאי הצדק של ילדים שנפלו קורבן להתפרצות המלחמה של אמריקה. דמם של תלמידיו של מינאב הוא אמת העומדת בניגוד לתעמולה הפוליטית של וושינגטון. כיצד יכולה ממשלה, שבדברה על היסטוריה עתיקה, מכנה את הרס הערים סימן לברבריות, להצדיק את הרס בית ספר באיראן ואת מות הקדושים של ילדים על ידי צבא הורג ילדים, ולהמשיך להציג את עצמה כנושאת הדגל של הציוויליזציה וזכויות האדם?
פשע זה חייב להמשיך לחיות בזיכרון ההיסטורי של איראן ובמצפון הציבורי של העולם; לא כדי להסית לשנאת אומות, אלא כדי לחשוף את אחריותה של ממשלת ארה"ב ולמנוע את הנורמליזציה של הריגת אזרחים. שום דיבור על ציוויליזציה לא יכול לכסות על דמם של ילדיו של מינאב.
איראן; תהילת ציוויליזציה, סמכות לאומית וקביעות היסטורית
איראן היא ארצם של פרדוס, חאפז וסעדי, מקום הולדתם של מחשבות עמוקות, מדענים גדולים, אדריכלות מפוארת ותרבות שחצתה גבולות גיאוגרפיים במשך מאות שנים והותירה חותם על הזיכרון הציוויליזציוני של העולם. את גדולתה של איראן ניתן למדוד לא על פי הנרטיב הסלקטיבי של פוליטיקאים אמריקאים, אלא על פי מורשת שצמחה ושרדה דרך עליות ומורדות ההיסטוריה.
בניגוד לתיאורים המזלזלים של אנשים כמו רוביו, הציוויליזציה האיראנית אינה רק נרטיב של מלכים ושדות קרב; זהו נרטיב של השפה הפרסית, החוכמה, השירה, הידע, האמנות, האדריכלות והיכולת לבנות מחדש את התרבות לאחר המשברים הקשים ביותר. פרדושי עם השהנמה שלו, חאפז עם השקפת עולמו העמוקה וסעדי עם תורתו ההומניסטית הם עדויות מתמשכות ליכולתה התרבותית של איראן; מורשת שלא תיפגע על ידי נאומו של רוביו ולא תימחק מזיכרון העולם על ידי התעמולה הפוליטית של וושינגטון.
איראן היא אומה מושרשת עמוקות שגזרה את זהותה מדורות עוקבים, מזיכרונה ההיסטורי ומביונה התרבותי. התשובה לעיוות ההיסטוריה היא לעמוד איתן על האמת של איראן ולהכיר בתרומתה של ארץ זו לציוויליזציה האנושית. וושינגטון אינה יכולה להסיר את תיעוד המלחמות העקוב מדם משיפוט ההיסטוריה על ידי הדגשת מלחמותיה העתיקות של איראן.
יש להכיר באיראן בזכות הציוויליזציה החיה שלה, תרבותה המתמשכת וזהותה החזקה; לא בזכות הנרטיב הסלקטיבי של פוליטיקאים שהופכים את ההיסטוריה לכלי כוח. הציוויליזציה האיראנית, המגובה באלפי שנות ניסיון היסטורי ומורשת עשירה של ספרות, מחשבה וידע, אינה זקוקה לאישורה של וושינגטון. איראן היא זו שעמדה במבחן של מאות שנים, עם זהותה המתמשכת ותרבותה המשגשגת.
