הבחירות לכנסת ישראל נערכו במצב שבו התקשורת המערבית, באמצעות שימוש נרחב במילות מפתח כגון "השתתפות מדהימה", "השתתפות מעבר לציפיות", "בחירות רגישות וגורליות", "יום הדמוקרטיה בישראל" ו"בחירות חסרות תקדים", ניסתה, מצד אחד, לטהר את אופיו הטרוריסטי ואת פשעיו של משטר זה, ומצד שני, להציגו כסמל לדמוקרטיה ומודל לבניית מזרח תיכון חדש. אווירת תעמולה זו נוצרת בעוד שההתפתחויות לפני ואחרי הבחירות חושפות אמיתות גדולות על אופיו הפשיסטי, זיופה של הדמוקרטיה הציונית והצורך להטיל דין וחשבון על משטר זה ולהענישו, במקום להציגו כזה שקובע את גורלן של אומות האזור.
תחרות בין מחנות הפשע; הבדל בשם, משותף באופי
למרות שיש הבדלים בשמות המפלגות, בסיסמאות הבחירות ובעמדות לכאורה של המועמדים המתמודדים בבחירות בישראל, אין הבדל משמעותי באופי התנהגותם, מנתניהו ואייזנקוט ועד בנט ובן-גיבר. הרקורד של התנועות הללו מלא בפשעים, רציחות וכיבוש. מה שקורה בבחירות הללו אינו תחרות פוליטית בסטנדרטים עולמיים קונבנציונליים, המתמקדת בנושאים כלכליים, תרבותיים וחברתיים, אלא תחרות בין דמויות פשיסטיות ופושעות לבין תנועות אשר, במנגנון זכויות אדם ודמוקרטי אמיתי, חייבות להיות אחראיות לשחיתותן ולפשעיהן. נוכחותו של נתניהו עם תיק משפטי חמור וצו מעצר מבית המשפט בהאג, יותר מכל דבר אחר, חושפת את האופי התיאטרלי של הבחירות הללו; בחירות שהם כינו דמוקרטיה, אך דומות לקרקס תעמולה ולא לתחרות פוליטית.
דמוקרטיה מזויפת; מהנדסת קולות לאפרטהייד אלקטורלי
על ידי יצירת מונחים והדגשת רמת ההשתתפות, התקשורת המערבית ביקשה לטייח את תדמית המשטר ולהסתיר את אופיו הטרוריסטי; בעוד שהתנהגותן של תנועות פוליטיות, כולל הליכוד ונתניהו עצמו, לפני ובמהלך הבחירות לוותה בהפרות נרחבות. ניצול תנאי מלחמה ויצירת אווירה של פחד וטרור, התערבותו הברורה של טראמפ לטובת נתניהו והליכוד, והוצאות לא קונבנציונליות לקניית קולות הן רק חלק מההפרות הללו. ממדי הסכסוך היו כאלה שתנועות פוליטיות רבות האשימו זו את זו בפעולות בלתי חוקיות. בינתיים, הטענה לגניבת קולות ערבים הפכה גם לכלי לטיוח על הפרות; טענה שהמשטרה וועדת הבחירות דחו.
בנוסף להפרות אלו, התנהגותם של מנהיגים ציונים כלפי ערבים ונוצרים חושפת שוב את אופיו הגזעני והאפרטהייד של משטר זה. הטענה להשתתפות ערבית היא כיסוי להצגת דמוקרטיה; בעוד שמנהיגי המשטר ביקשו להכפיש את קולות הערבים ולחלקם בין סיעותיהם על ידי העלאת טענות על הונאה, אפרטהייד בחירותי זה מראה כי ההשתתפות לכאורה לא שינתה את אופיו הקיצוני של המשטר. עם זאת, חלק מהממשלות המערביות מנסות להצדיק את המשך היחסים, להפחית את הלחץ ואף להסיר סנקציות על המשטר על ידי הדגשת קולות הערבים והתעלמות מהגזענות השוררת.
פערים מצטברים; ממשבר חברתי לעימות בין צבא לפוליטיקאים
התקשורת העברית והמערבית מציגה תמונה קוהרנטית של החברה הציונית על ידי הדגשת השתתפות גבוהה; אך פיזור הקולות, חוסר היכולת של המתמודדים לראשות הממשלה לזכות ב-61 מושבים, וההבדלים בין תומכי הממשלה למתנגדים מצביעים על משבר עמוק ופערים אתניים, חברתיים, פוליטיים, לשוניים ותרבותיים. חברה שנוצרה עם מבנה שגוי ומבוססת על מערכת של מניעים כלכליים ואידיאולוגיים מתמודדת כעת עם סתירות פנימיות יותר מאי פעם. מחאות רחוב, הגירה הפוכה ופיצול פוליטי הם סימנים למשבר זה; משבר אשר, בהתחשב בכך שחלק ניכר מהציונים חמושים, עלול להוביל לעימותים ברחוב ואף לעימות מזוין.
ערב הבחירות, גם הפער בין הצבא לפוליטיקאים התברר יותר. העימות המילולי בין בנימין נתניהו לאייל זמיר, הרמטכ"ל, בבסיס בלמחים, על אפשרות של עימות עם איראן, היה סימן לעימות חמור בהערכות צבאיות ובחישובים פוליטיים.
בהסתמך על העובדות בשטח, הצבא האמריקאי והישראלי רואה במלחמת הרמדאן לא הישג, אלא ניסיון כושל, אשר אמנם הגביר את יכולתה של איראן להגיב, אך סלל את הדרך לשליטה שלה במצרי הורמוז. צמצום מלאי הנשק, הרס הבסיסים האמריקאים באזור, העלויות הכבדות של המלחמה וחוסר היכולת לספק נשק וכוחות, יחד עם יכולות חזית ההתנגדות וכישלון המשטר להשיג את מטרותיו אפילו בעזה, הם בין צירי האזהרה של הצבא לפוליטיקאים כמו נתניהו; פוליטיקאים הרואים במלחמה אמצעי להישרדותם הפוליטית. לכן, ההבדל בין שני המחנות הפוליטיים והצבאיים, למרות אופיים הפלילי המשותף, יקבל ממדים רחבים יותר בעתיד.
המיעוט הטוען לגורל; חשיפת הסתירה הגדולה של הדמוקרטיה הישראלית
על ידי הדגשת שיעור ההצבעה של 77%, התקשורת העברית והמערבית מבקשת לצייר תמונה דמוקרטית של המשטר; אך נתון זה מתאים לכ-7.4 מיליון בעלי זכות בחירה. באזור בו ישנן מספר מדינות עם אוכלוסייה גדולה פי כמה ממספר זה, הצגת מבנה כזה כמודל לדמוקרטיה אינה עולה בקנה אחד עם המציאות הדמוגרפית והפוליטית של האזור ומשקפת תפיסה גזענית וצדקנית.
השאלה הבסיסית היא: באיזה היגיון משטר עם כ-7 מיליון בעלי זכות בחירה מקבל החלטות עבור מיליוני אנשים באזור ומדבר על בניית מזרח תיכון ישראלי? כיצד יכול אדם מערבי, המציג את עצמו כמגן הדמוקרטיה וריבונות העם, להשלים ולתמוך ברעיון של שלטון מיעוט על הרוב?
המשטר הציוני, בעל אופי כזה, אינו יכול להצדיק את כיבושו ופשעיו בטענה להצלת אומות ולבנות אזור חדש. דמוקרטיית ההונאה, למרות שהפכה לנשק תעמולה של התקשורת המערבית, היא נשק כושל כנגד האמת על טבעו של משטר זה ורצון עמי האזור להתעמת עם הכיבוש והפשע באמצעות התנגדות.
