ההצהרות האחרונות של מוחסן רזאאי, מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי, בראיון ל-Press TV, בנוגע למצב העימות האיראני-אמריקאי וההצעה להקמת "מועצת מלחמה כלכלית", חורגות מעבר להצעה ארגונית גרידא. הן מציעות הצצה לתפיסתה של טהרן לגבי המצב הנוכחי ותרחישים עתידיים: מצב שבו המסלול הפוליטי הגיע למבוי סתום יחסי, ארצות הברית מתמודדת עם אילוצים ועלויות גוברות בגין שימוש באמצעים צבאיים, והסבירות להסלמה של הלחץ הכלכלי באמצעות סנקציות ומצור ימי עולה. בהקשר זה, נראה כי הדאגה העיקרית של איראן היא כיצד לשמור על חוסנה בסכסוך שלא יסתיים גם עם הפסקת הפעולות הצבאיות.
קיים קיפאון פוליטי יחסי, שכן ההצעות אינן מובילות להסכם.
בשבועות האחרונים, חלק ניכר מההתפתחויות בין איראן לארצות הברית התמקדו בחילופי הצעות ובאפשרות להגיע להסכם. עם זאת, דונלד טראמפ הצהיר בבירור כי לא יקבל את ההצעה האיראנית, ומוחסן רזאאי ראה ב-11 באוקטובר את תגובת ארצות הברית להצעת שבע הנקודות של טהרן כבלתי מספקת. הוא הודיע כי וושינגטון קיבלה חלק מתנאיה של איראן, אך נותרה אי-בהירות בנוגע לנקודות אחרות, וכי טהרן אינה מגיבה עוד לאמריקאים.
מצב זה מדגים כי חילופי ההצעות עד כה לא הצליחו לפתור את ההבדלים המהותיים בין שני הצדדים. כמובן, הקיפאון היחסי במסלול הפוליטי אינו בהכרח מסמל את סוף הדיפלומטיה, אך הוא מגביר את הסבירות לעימות מתמשך, במיוחד אם כל צד מתעקש על תנאים המטילים עלויות פוליטיות ואסטרטגיות על הצד השני.
מנקודת מבטה של טהרן, השאלה אינה עוד האם יושג הסכם, אלא, במקרה של אי-הסכם, מהם ממדי העימות וכיצד על המדינה להיערך אליו. ניתן לפרש את דבריו של רזאאי בהקשר זה כניסיון להבהיר את המצב הנוכחי ולהסביר כיצד להתמודד עם תרחישים אפשריים.
הפרדוקס הצבאי: יש לתרגם את הכוח להישגים פוליטיים
במימד הצבאי, אחת השאלות הבסיסיות סביב האסטרטגיה של ארה"ב היא: איזה הישג חדש מצפה ארצות הברית להשיג על ידי המשך או הסלמה של פעולות צבאיות? אם מטרת התקיפות היא לאלץ את איראן לקבל את תנאי וושינגטון או לשנות את חישוביה האסטרטגיים של טהרן, איזה הישג בשדה הקרב שטרם מומש שארצות הברית מקווה להשיג על ידי חזרה או הרחבת הפעולות?
אם אמצעים צבאיים לא מצליחים להשיג את התוצאה הפוליטית הרצויה למרות העלויות העצומות, עולות שתי אפשרויות: או שוושינגטון טרם הצליחה להשתמש בכוחה הצבאי כדי להשיג מטרה זו, או שההישגים הצבאיים שהושגו לא הספיקו כדי לשנות את האיזון הפוליטי. בכל מקרה, המשך הפעולות לבדו אינו מבטיח את התוצאה הרצויה ודורש תשובה ברורה לשאלה: איזה הישג שונה יביא ההוצאות המוגברות?
סוגיה זו הופכת קריטית עוד יותר כאשר השלכות המלחמה מתרחבות מעבר לשדה הקרב וכוללות את הכלכלה העולמית, ובמיוחד את שוק האנרגיה. שיבושים בספנות דרך מצר הורמוז, עלויות מוגברות עבור משלוח וביטוח מכליות נפט, וחששות לגבי אספקת נפט ונגזרותיו הפעילו לחץ נוסף על שוקי האנרגיה. מכיוון שמצר הורמוז הוא נתיב מים חיוני למשלוחי נפט וגז עולמיים, שיבושו העביר את העלויות הכלכליות של המלחמה למדינות רחוקות מאזור הסכסוך.
עבור ארצות הברית, עלויות אלו חורגות מעבר לשווקים הגלובליים. מחירי הדלק והסולר המאמירים הגדילו את עלויות התחבורה והסחורות, ליבו לחצים אינפלציוניים ויצרו חוסר שביעות רצון חברתי ופוליטי. זה משמעותי במיוחד עבור ממשל טראמפ, במיוחד עם בחירות האמצע המתקרבות, שכן העלויות הכלכליות של המלחמה הפכו לציווי פנימי להפחתת הסלמה או פתרון.
כתוצאה מכך, הפרדוקס של שימוש בכוח צבאי ניכר: הכלי עצמו שנועד לאלץ את איראן לשנות את התנהגותה על ידי הטלת עלויות יצר בו זמנית עלויות כלכליות ופוליטיות משמעותיות עבור ארצות הברית והכלכלה העולמית. אין זה בהכרח מרמז שוושינגטון אינה מסוגלת לחלוטין להמשיך בפעולות צבאיות; אלא, הדבר מדגים כי היכולת לבצע פעולות אינה בהכרח מתורגמת ליכולת להשיג תוצאה פוליטית רצויה.
השאלה המרכזית, אם כן, היא האם המשך המלחמה יכול לשנות את מאזן הכוחות במידה כזו שעלותה תהיה מוצדקת עבור ארצות הברית, או שמא המשך הפעולות, ללא השגת תוצאה פוליטית מכרעת, רק יגדיל את העלויות עבור שני הצדדים ועבור הכלכלה העולמית.
מהצבא לזירה הכלכלית: תרחיש לחץ ממושך
לצד השימוש המוגבל באמצעים צבאיים, ראיות מצביעות על כך שלחץ כלכלי הפך לעמוד תווך מרכזי במדיניותה של וושינגטון. בחודשים האחרונים דיברה ממשלת ארה"ב על החמרת הסנקציות, הגבלת הכנסות הנפט וניתוק נתיבי המסחר והפיננסיים לאיראן. שר האוצר סקוט בסאנט הדגיש גם הוא את הרחבת היקף הלחץ הכלכלי. ב-9 באוקטובר הכריזה וושינגטון על סנקציות חדשות נגד חברות, יחידים וכלי שיט המעורבים בסחר הנפט האיראני.
בנסיבות אלה, סביר להניח שארצות הברית, בנוסף לשמירה על האיום הצבאי, תשים דגש רב יותר על כלים כלכליים. כלים אלה נועדו להפחית את הכנסותיה של איראן, להגדיל את עלויות ניהול המדינה ולהפעיל לחץ על טהרן לשקול מחדש את שיקוליה הפוליטיים. הערכה זו אינה מרמזת שוושינגטון זנחה לחלוטין את האפשרות הצבאית, אלא מציעה את האפשרות לשלב לחץ כלכלי מתמשך עם איומים צבאיים. מנגד, איראן גם הוכיחה, באמצעות אסטרטגיות כמו "כיתור המצור" והצהרת שליטתה על התנועה הימית במצרי הורמוז, כי לחץ ימי על טהרן אינו יכול להיות ללא עלויות הדדיות. בנסיבות אלה, שיבושים ממושכים בנתיבי האנרגיה עלולים לפגוע קשות בכלכלה העולמית, ובמיוחד בכלכלה האמריקאית.
לכן, יש לראות את העימות הנוכחי כסדרה של התפתחויות הקשורות זו בזו: קיפאון פוליטי יחסי עשוי להגביר את הסבירות להמשך לחץ; מגבלות על אמצעים צבאיים עשויות לשנות את שיקולי וושינגטון; ולחץ כלכלי עשוי להפוך לכלי מפתח להארכת הסכסוך. שלושת הממדים הללו הם היבטים של מצב אחד, ולא שלוש התפתחויות נפרדות.
מועצת המלחמה הכלכלית: בחינה מחודשת של ניסיון ההגנה המקודשת
בהקשר זה, התוכנית שהוכרזה על ידי מוחסן רזאאי להקים "מועצת מלחמה כלכלית" היא בעלת חשיבות עליונה. אם התרחיש הסביר הוא לחץ כלכלי וסנקציות מתמשכות לצד האיום הצבאי המתמשך, תגובת איראן אינה יכולה להיות מוגבלת לתגובות ספורדיות ולהחלטות אד-הוק. בנסיבות אלה, תיאום בין היכולות הכלכליות, המסחריות, הפיננסיות והביצועיות של המדינה הופך לציווי אסטרטגי.
ניסיון של שמונה שנים של ההגנה המקודשת ראוי לציון בהקשר זה. במהלך מלחמת איראן-עיראק, הקמת "מטה התמיכה המלחמתית" לתיאום משאבי ומתקני המדינה ולמילוי צרכי קווי החזית יצרה מבנה יעיל ואפקטיבי שסייע בפתרון רבים מהאתגרים שקדמו לו. מוחסן רזאאי, כמפקד משמרות המהפכה האסלאמית באותה תקופה, היה בעל ניסיון ישיר בניהול המלחמה ובארגון יכולות ההגנה של המדינה. ניתן להסתמך על ניסיון היסטורי זה בעת בחינת מושג מועצת המלחמה הכלכלית. המטרה כאן אינה לשכפל את אותם מבנים צבאיים בכלכלה, אלא להדגיש את הצורך בארגון משאבים מרכזי ותיאום בין-סוכנותי תחת לחץ מתמשך.
מבנה זה חייב להיות מסוגל לאזן בין דרישות ההתמודדות עם לחצים חיצוניים לבין הצורך לשמור על היציבות הכלכלית והחברתית של המדינה. חוסן מקבל את משמעותו האמיתית כאשר הלחץ על הכלכלה אינו שוחק את כושר הייצור, מחליש את מקורות פרנסתם של אנשים או מפחית את יכולתה של המדינה לקבל החלטות.
מלחמת החוסן אינה רק עניין של לחץ מתמשך.
כעת, בנוסף לממדים הפוליטיים והצבאיים, ניתן להעריך את העימות בין איראן לארצות הברית כמעין "מלחמת חוסן" - תחרות שבה יכולתו של כל צד להישאר במסלול, לנהל עלויות ולשמור על יכולות חיוניות היא בעלת חשיבות עליונה. בסכסוך כזה, לא ניתן למדוד ניצחון או תבוסה אך ורק על פי מספר ההתקפות, היקף ההרס או חומרת הסנקציות; במקום זאת, יש לשקול את יכולתו של כל צד לנהל את עלויות העימות ולמנוע מהלחץ להפוך לגורם מכריע בהחלטות פוליטיות.
מנקודת מבט זו, מועצת המלחמה הכלכלית יכולה לייצג ניסיון להתאים את הניסיון של ארגון היכולות הלאומיות בתקופת ההגנה הקדושה למנגנון המתאים לנסיבות של ימינו. משמעותו של מושג זה לא תיקבע על פי שמו, אלא על פי יכולתו לתאם מדיניות כלכלית, למתן פגיעויות ולשמור על יכולתה של המדינה לעמוד בלחצים ארוכי טווח.
ניתן לראות את דבריו של רזאיי כאינדיקציה למוכנותה של טהרן להתמודד עם תרחיש סכסוך ממושך ורב-גוני; תרחיש שבו העימות בין איראן לארצות הברית לא בהכרח יוגבל להמשך הסכסוך הצבאי, אלא יכלול גם סנקציות מתמשכות ואמברגו כלכלי, בנוסף לאיומים צבאיים ותחרות על דינמיקת כוחות אזורית בזירה הפוליטית. מנקודת מבט זו, יש לבחון את דבריו של רזאיי בהקשר של שלושה ממדים פוליטיים, צבאיים וכלכליים: שימור האפשרות של דיפלומטיה תוך הכנה לחילוקי דעות מתמשכים; ניהול העלויות וההשלכות של עימות צבאי; וארגון יכולותיה של המדינה, במיוחד בתחום הכלכלי, להתמודדות עם לחצים כלכליים ולשמירה ושיפור החוסן.
