בנרטיב שלו על המלחמה עם איראן, דונלד טראמפ מצייר תמונה של אמריקה מנצחת; איראן מובסת, וושינגטון בעמדת כוח, ומצרי הורמוז תחת שליטה אמריקאית. ואכן, הצעתה של טהרן לפתוח מחדש את המיצרים היא, מנקודת מבטו של הנשיא האמריקאי, עדות לחולשתו של הצד השני. כאשר דחה את הצעת איראן לפתוח מחדש את הורמוז, טראמפ ייחס זאת למצבה הקשה של טהרן, וטען שאיראן מפסידה.
אך השאלה נותרת בעינה: אם הכל הולך כל כך טוב, מדוע אנו מסתמכים אך ורק על טראמפ כדי להבין את המצב באמריקה?
כדי לענות על כך, עלינו להתרחק מפלטפורמת הבית הלבן ולבחון שלוש תמונות בו זמנית: שדה הקרב, הכלכלה וחייהם של אנשים רגילים.
במלחמה, כוח וחוסן אינם שם נרדף. כוח מתייחס למספר המטוסים, הטילים, הספינות והמשאבים שברשות אומה; חוסן, לעומת זאת, מתייחס ליכולתה לשאת בעלות השימוש בכוח זה.
מדינה עשויה ליהנות מעליונות צבאית משמעותית בתחילת מלחמה, אך אם המלחמה נמשכת, החלפת תחמושת ותיקון ציוד פגום הופכים חיוניים, עלויות התפעול עולות, והלחץ עובר על התקציב, הכלכלה, וחשוב מכל, על פרנסתם של האנשים. בנקודה זו, השאלה הבסיסית של המלחמה משתנה: זה כבר לא רק עניין של למי יש את היכולת ההתקפית הגדולה יותר, אלא למי יש את היכולת הגדולה יותר לשאת את עלות הזמן.
כאן עומדת הרטוריקה של "הכל בסדר" של טראמפ למבחן גדול עוד יותר.
בוול סטריט, התמונה הראשונית נותרה חזקה יחסית. מדד S&P 500 מתקרב לשיאים כלא, סימן לאמון בשוק. אך דו"ח שפורסם לאחרונה על ידי גולדמן זאקס מצייר תמונה שונה מאוד מתחת למדד. לדברי גולדמן, טווח המדד הגיע לנקודה הנמוכה ביותר שלו מאז בועת הדוט-קום, והמחיר הממוצע של מניית S&P 500 נמוך בכ-16% מהשיא של 52 השבועות האחרונים. למעשה, חלק ממניות גדולות, במיוחד בתחום הבינה המלאכותית, עדיין מהוות חלק משמעותי מהכוח לכאורה של המדד.
כמובן, גולדמן מאמין שאם אי הוודאות הכלכלית תפחת, מניות מפגרות אלו עשויות לעלות. אך הוא מעלה נקודה חשובה: ביצועי המדד אינם בהכרח מספרים את כל סיפור הכלכלה.
כמו שחלק ממניות גדולות יכולות להסוות חולשה בפלח שוק שמאחורי המדד, רטוריקה פוליטית חזקה יכולה להסתיר חלק מעלויות המלחמה מאחורי חזות של "ניצחון".
העלות הצבאית של המלחמה היא דוגמה מובהקת לכך. ההערכות האחרונות של פיקוד המרכז של ארה"ב, שהוגשו לקונגרס, מצביעות על כך שעלות המלחמה הגיעה לכ-43.6 מיליארד דולר בתחילת ספטמבר. נתון זה כולל מיליארדי דולרים להחלפת תחמושת משומשת וציוד פגום, אך אינו כולל את העלויות העצומות של שיקום מתקנים שנהרסו.
חשוב מכך, ההערכות נמצאות בעלייה מתמדת. ביולי, העריך הפנטגון את עלות המלחמה בכ-37.5 מיליארד דולר. מספר שבועות לאחר מכן, הנתון החדש עלה ל-43.6 מיליארד דולר. פער זה הוביל כמה מחברי הקונגרס להטיל ספק בשקיפות הערכות הפנטגון ובעלות האמיתית של המלחמה, ולדרוש פירוט מקיף יותר של עלויות התפעול.
ויכוח זה מדגים שגם בתוך הממסד הפוליטי האמריקאי, קיימות חילוקי דעות ושאלות רציניים לגבי היקף ההוצאות האמיתיות על המלחמה. וכמובן, עלות זו חורגת הרבה מעבר לתקציב הצבאי.
הורמוז פירושו אנרגיה; אנרגיה פירושה דלק; דלק פירושו תחבורה; ותחבורה פירושה מחירי סחורות.
עבור נהגי משאיות, עליית מחירי הדלק אינה נובעת רק מהעלאת העלות לגלון. השפעתם משתרעת על הובלת מזון, חקלאות, ייצור, הפצה, ובסופו של דבר, על מחירי הסחורות שנרכשות על ידי משפחות אמריקאיות בחנויות. מחירי הדלק משפיעים ישירות על חיי היומיום של אנשים.
במובן זה, למלחמה יכולות להיות עלויות כלכליות אמיתיות מבלי לגרום לקריסת מדד S&P 500.
כאן נכנסות לתמונה שיעורי הריבית. אם הלם האנרגיה ימשיך להעלות את האינפלציה, יהיה קשה לבנק הפדרלי להוריד את הריביות. ריביות גבוהות יותר גם מגדילות את עלויות ההלוואה עבור משקי בית ועסקים, ומפעילות לחץ על הערכת שווי הנכסים.
כאן, מושג ה"חוסן" הופך ממונח פוליטי למשתנה אמיתי במלחמה.
חוסן אמריקאי אינו עוסק רק ביכולתו של הפנטגון להמשיך בפעילות או ביכולתו של טראמפ להתפאר בניצחון. השאלה האמיתית היא: כמה זמן הכלכלה והחברה האמריקאית יכולות להחזיק מעמד במלחמה הזו?
סקרים מציירים תמונה ברורה. בסקר של MarketWatch שנערך בספטמבר, 80% מהאמריקאים אמרו שמחירי הדלק עלו בששת החודשים הקודמים. רמת ההסכמה של טראמפ לטיפולו במחירי הדלק, האינפלציה ויוקר המחיה נמוכה, וגישתו למלחמת איראן נתקלת בחוסר הסכמה גורף.
הנתונים חושפים אמת קשה: ניסיון הממשל, ניסיון השוק וחוויית העם אינם בהכרח תואמים.
טראמפ יכול להכריז מהדוכן שאמריקה מנצחת. מדד S&P 500 יכול להתקרב לשיא. כמה ענקיות טכנולוגיה יכולות להסוות את חולשתו של פלח גדול של השוק במדד הראשי.
אבל העם האמריקאי רואה תמונה שונה: מחירי הדלק, הסולר, המזון, התחבורה והריביות.
לכן, כדי להעריך את יכולתה של אמריקה לעמוד במלחמה הזו, אסור לנו רק לשאול כמה גדולה מתקפה אמריקה יכולה להפעיל. השאלה היא: כמה גדולה מתקפה היא יכולה לעמוד בה, ולמשך כמה זמן?
מלחמות ממושכות אינן נקבעות על ידי נשק בלבד; הן נקבעות על ידי עלות הזמן.
טראמפ אולי יציע את נרטיב הכוח והניצחון שלו, אך בסופו של דבר, חוסן אמיתי יימדד במקומות שבהם הרטוריקה לא תוכל לשנות את המציאות: בתקציב, בשוק האנרגיה, בריביות, בשוק המניות ובחיי האזרחים.
אולי זו הסיבה שעדיף לשאול יותר מאשר רק את טראמפ אם "הכל בסדר".
שאלו גם את העם האמריקאי, במיוחד בבחירות האמצע ב-3 בנובמבר.
