לאחר סיום המושב השנתי של העצרת הכללית של האו"ם, סוגיית המלחמה עם איראן נכנסה לשלב מעורפל יותר. אין סימנים להסכם סופי באופק, וגם לא חזרה מכרעת לשדה הקרב קרובה. מצד אחד, טראמפ דחה את שבעת התנאים שאיראן הציבה לפתיחת מיצרי הורמוז מחדש, אך בו זמנית דיבר על האפשרות לחדש את המשא ומתן השבוע. טהרן, מצידה, מתעקשת להמשיך במסלול הדיפלומטי אך לא שינתה את תנאיו. בנסיבות אלה, השאלה המרכזית אינה רק מי ייזום את המלחמה הבאה - וושינגטון או תל אביב - אלא האם ארצות הברית וישראל יכולות להבטיח שהמלחמה הבאה תתפתח לפי לוח הזמנים והחישובים שלהן.
ניסיון מלחמת 40 הימים סיפק תשובה ברורה לספק זה: איראן הוכיחה במלחמה זו כי לא ניתן לחזות את התנהגותה על סמך המודל המסורתי של "לתקוף, להגיב ולסיים".
מלחמה שעלתה על החישובים הראשוניים
מלחמת 40 הימים החלה כאשר האמינו שעליונות צבאית אמריקאית וישראלית תאפשר להן לשלוט בתזמון ובהיקף הסכסוך. עם זאת, מהלך המלחמה הוכיח כי לא מדובר רק במספר הטילים, המטוסים או המטרות הצבאיות; היכולת של צד אחד לשנות את כללי המשחק ולהטיל עלויות חדשות על השני הייתה גם מרכיב מכריע בכוח.
במהלך המלחמה, הסכסוך חצה את גבולות איראן, ארצות הברית וישראל, והפך למשבר אזורי. חזיתות מרובות הופעלו, בסיסים ואינטרסים אמריקאיים באזור היו ממוקדים, התקפות על גורמים שונים הסלימו, וחשוב מכל, מצר הורמוז הפך מסוגיה גיאופוליטית לגורם משמעותי במשוואת המלחמה.
התפתחות זו היא בעלת חשיבות עליונה. אילו המלחמה הייתה נשארת מוגבלת לגבולות איראן וישראל, וושינגטון הייתה יכולה לחשב את עלויותיה במסגרת מצומצמת יותר. אבל כאשר מלחמה קשורה לאנרגיה, ספנות, בסיסים אמריקאים, בעלות ברית אזוריות ושוק הנפט, כל החלטה צבאית עלולה לעורר שרשרת של השלכות שסופן אינו ברור מיד.
ניסיון זה מסביר את המושג "עקשנותה של איראן". לא במובן של החלטות לא יציבות, אלא במובן של שחקן שתגובתו, עיתוייו ועוצמתו אינם ניתנים לחיזוי לצד השני.
הורמוז: המשתנה ששינה את המשוואה
מיצר הורמוז הוא דוגמה מצוינת. במהלך המלחמה, הירידה החדה בתנועת הספנות דרך נתיב מים זה הוכיחה כי ביטחון האנרגיה העולמי והסחר מושפעים ישירות מההתפתחויות בשדה הקרב. כעת, מיצר הורמוז הפך למוקד מרכזי במשא ומתן העקיף בין איראן לארצות הברית.
ב-24 בספטמבר דיווחה רויטרס כי טהרן וושינגטון דנו בגישה מדורגת לסיום המלחמה ולפתיחה מחדש של מיצר הורמוז. מספר ימים לאחר מכן, טראמפ דחה את ההצעה האיראנית. על פי רויטרס, ההצעה הייתה פותחת מחדש את המיצר ומסיימת את הלחימה תוך שבעה ימים. עם זאת, טראמפ הצהיר גם כי השיחות יימשכו בימים הקרובים.
סתירה לכאורה זו יצרה אווירה של אי ודאות מאז העצרת הכללית של האו"ם: המשא ומתן נמשך, אך עדיין נותרו חילוקי דעות מרכזיים; האיום של פעולה צבאית קיים, אך גם עלותה גדלה.
שעון תל אביב; 27 באוקטובר
בישראל, פעמון אזעקה פוליטי מכריע מצלצל: הבחירות ב-27 באוקטובר.
סקר שפורסם על ידי טיימס אוף ישראל ב-23 וב-24 בספטמבר הראה ששני הגושים העיקריים זוכים כל אחד ב-53 מושבים, שמונה פחות מהרוב הנדרש של 61 מושבים. כמובן, סקר זה הוא רק תמונת מצב של האקלים האלקטורלי ואין לראות בו ניבוי לתוצאות הבחירות.
בנסיבות אלה, האפשרות של מלחמה אינה רק החלטה ביטחונית עבור תל אביב. כל פעולה צבאית חדשה עלולה להשפיע בו זמנית על האקלים האלקטורלי, על תפיסת הביטחון של הציבור הישראלי ועל מחירי המלחמה.
חשוב מכך, הניסיון של מלחמת 40 הימים הוכיח כי פתיחת מבצע צבאי אינה בהכרח מבטיחה שליטה על השלכותיו הפוליטיות והביטחוניות. אם מלחמה חדשה תסלים לסכסוך אזורי נוסף, או אם מחיריה יגדלו משמעותית, החישובים הראשוניים עלולים להיות רחוקים מאוד מהתוצאה הסופית.
שעון וושינגטון; 3 בנובמבר
בוושינגטון, פעמון אזעקה נוסף מצלצל: בחירות האמצע המתוכננות להתקיים ב-3 בנובמבר.
סקר של רויטרס/איפסוס שנערך ב-21 בספטמבר הראה כי 32% מהאמריקאים אישרו את תפקודו של טראמפ, בעוד שרק 34% אישרו את טיפולו במתקפות על איראן. אותו סקר מצביע על כך שסוגיית המלחמה קשורה ליוקר המחיה ולמחירי האנרגיה בדעת הקהל האמריקאית.
לכן, עבור וושינגטון, מלחמה עם איראן אינה רק סוגיה צבאית או מדיניות חוץ. מחירי הנפט והדלק, האינפלציה, עלויות התחבורה, שוק האג"ח האוצר והשלכותיה על הכלכלה האמריקאית - כולם חלק מהחישובים למלחמה.
כאן תפקיד ה"חוסן" הופך מכריע. חוסן בהקשר זה אינו מוגבל לעמידה בלחץ, אלא משתרע על היכולת להפוך זמן לעלות עבור הצד השני. ככל שהמלחמה נמשכת זמן רב יותר, כך מצטברות יותר עלויות צבאיות, כלכליות, אנרגטיות ופוליטיות, מה שמקשה על החישובים הראשוניים.
המשתנה השלישי: איראן
התברר למדי כי לא ניתן לייחס את עיתוי המלחמה אך ורק לוושינגטון או לתל אביב.
מלחמת 40 הימים הוכיחה כי איראן מסוגלת להפוך את חישובי יריביה ממבצע מוגבל למשבר רב-גוני על ידי שינוי רמת התגובה, הרחבת היקף הפעולות האזוריות, השפעה על הדינמיקה של מצר הורמוז והטלת עלויות חדשות.
לכן, גם אם תל אביב תקבע תאריך ספציפי למבצע, וגם אם וושינגטון תקבע את היתכנותו ועלויותיו, משתנה אחד נותר לחלוטין מחוץ לשליטתה: תגובת איראן.
תגובה זו אינה בהכרח ניתנת לחיזוי בדפוס קבוע. מלחמת 40 הימים הראתה כי טהרן מסוגלת לקשר שיקולים צבאיים, אזוריים, אנרגטיים ודיפלומטיים, ובכך להעלות את עלות המלחמה הרבה מעבר למה שחושב בתחילה.
לפיכך, השאלה העיקרית עבור ארצות הברית וישראל אינה עוד רק מתי הן יכולות ליזום מלחמה, אלא האם הן יכולות גם לחשב את סופה ועלותה.
לוח השנה הישראלי מצביע על 27 באוקטובר, והלוח השנה האמריקאי על 3 בנובמבר. אך ניסיון מלחמת 40 הימים הוכיח כי לוח השנה הפוליטי לבדו אינו מכריע. תל אביב יכולה לשקול את עיתוי המבצע, וושינגטון יכולה להעריך את עלות מעורבותה, אך איראן יכולה לשנות את היקף המלחמה, משכה ועלותה בהתאם לתגובתה.
לכן, כל מלחמה עתידית, אם תתרחש, לא תהיה בהכרח מלחמה עם לוח זמנים קבוע מראש; אלא, זו תהיה מלחמה שבה יכולתו של כל צד לגרום להפסדים ולשנות את חישוביו של הצד השני חשובה יותר מתאריך תחילתה.
