ב-24 באוגוסט 2016, הכריז ממשל טראמפ על תוכנית כלכלית נגד איראן בשם "מבצע הדרה כלכלית". המטרה המוצהרת הייתה להגביל את יחסיה הפיננסיים והמסחריים של איראן עם העולם, ולנתק את זרמי ההכנסות, מכירות הנפט והסחר של המדינה.
כאשר הכריז על התוכנית, הצהיר שר האוצר האמריקאי דאז, סקוט בסנט, כי וושינגטון מבקשת לנתק את כל ערוצי הכלכלה האיראניים כדי לבודד בסופו של דבר את המדינה. משרד האוצר הודיע גם על הרחבת הסנקציות המכוונות לרשתות פיננסיות, חברות מתווכות, מכליות נפט וישויות זרות העושות עסקים עם איראן.
מדיניות זו מבוססת על ההנחה כי הגבלת גישת איראן להכנסות, למערכת הבנקאות, לנתיבי התחבורה ולשותפי הסחר תהפוך לחץ כלכלי לבידוד פוליטי ובסופו של דבר תשנה את התנהגותה של טהרן. עם זאת, קיים פער משמעותי בין הפעלת לחץ לבין השגת תוצאה זו.
סנקציות יכולות להעלות את עלויות העסקה, להפחית את הרווחים ממטבע חוץ ולהקשות על חברות בגישה לטכנולוגיה ולהון. אך השלכות אלו לבדן אינן אומרות שמדינה כלשהי תנתק לחלוטין את קשריה הכלכליים עם האזור והעולם. איראן, בהתחשב במיקומה הגיאוגרפי, הכלכלי והאזורי, ניצבת בפני מכשולים חמורים ביישום מדיניות של בידוד מוחלט.
מכשולים אלה אינם אומרים שאיראן חסינה מפני לחץ; אלא, הם מראים כי הפיכת לחץ כלכלי לבידוד מוחלט דורשת שליטה על רשת של קשרים, נתיבים, מתווכים ואינטרסים כלכליים, שחלק ניכר מהם נמצא מחוץ לתחום השיפוט הישיר של ארצות הברית.
מיקומה הגיאוגרפי של איראן מהווה מכשול משמעותי להדרה אזורית. מיקומה הוא אחד ההבדלים הבולטים בינה לבין מדינות אחרות שניתן לבודד על ידי סגירת נתיבי סחר מסוימים או הגבלת שותפיהן הכלכליים. איראן נמצאת בצומת של מספר אזורים גיאופוליטיים: המפרץ הפרסי וים עומאן בדרום, הים הכספי בצפון, הקווקז ואנטוליה בצפון מערב, מרכז אסיה בצפון מזרח ותת היבשת ההודית במזרח. מיקום זה הופך את איראן לחלק מהמזרח התיכון, מרכז אסיה ודרום אסיה, ולנתיב סחר מרכזי בין מזרח למערב.
איראן גובלת במדינות הקווקז והים הכספי מצפון ומצפון-מערב, באפגניסטן ובפקיסטן ממזרח, בטורקיה ובעיראק ממערב ובטורקמניסטן מצפון-מזרח. חופה הדרומי גובל גם במפרץ הפרסי ובמפרץ עומאן.
גבולות יבשתיים וימיים אלה מספקים אפיקים פוטנציאליים לסחר, תחבורה וקישוריות אזורית. לכן, בידוד איראן אינו רק עניין של סגירת נמלים או חסימת ערוצי בנקאות; הוא דורש הגבלה בו זמנית של קשרים ימיים, יבשתיים, פיננסיים ומסחריים על פני אזורים גיאוגרפיים מרובים.
מעבר להיותה יתרון טבעי, גיאוגרפיה מספקת גם בסיס לאינטרסים משותפים. מדינות שכנות מתמודדות הן עם הזדמנויות והן עם אתגרים גיאוגרפיים בנוגע לאספקת סחורות, גישה לשוק, יצוא אנרגיה, מעבר וקישוריות עם אזורים אחרים. במקרים מסוימים, מעבר דרך איראן עשוי להיות משמעותי בשל מרחק או קלות גישה, בעוד שבמקרים אחרים, נתיבים מתחרים עוברים דרך מדינות שכנות.
לפיכך, הדרת איראן מכל רשתות הקישוריות האזוריות אינה רק החלטה פוליטית; היא עלולה להטיל עלויות כלכליות ולוגיסטיות משמעותיות על מדינות אחרות. בעוד שוושינגטון יכולה להטיל סנקציות על חברת ספנות, בנק או קונה נפט, כדי להשיג בידוד מוחלט, עליה גם למנוע את הקמתם או המשך דרכם של נתיבים חלופיים - נתיבים שעשויים להישאר ברי קיימא הודות למתווכים, שווקים אזוריים, נמלים שונים, נתיבים יבשתיים ומנגנוני מימון שאינם דולריים.
ככל שרשת הקשרים של מדינה נרחבת יותר וככל שמספר שותפיה הפוטנציאליים גדול יותר, כך קשה יותר להפוך סנקציות זמניות לשיבוש מוחלט.
מיצר הורמוז וקשרו לביטחון אנרגטי עולמי
קרבתה של איראן למצר הורמוז, נתיב המים המחבר את המפרץ הפרסי למפרץ עומאן ולאחר מכן לאוקיינוס ההודי, היא דוגמה מובהקת לחשיבותה הגיאוגרפית. חשיבותו של מצר זה חורגת מעבר לסחר הדו-צדדי בין איראן לארצות הברית; חלק ניכר מסחר האנרגיה של מדינות אחרות עובר גם הוא דרכו, וביטחונו קשור לאינטרסים של הכלכלות הגדולות בעולם.
במחצית הראשונה של 2025, עברו בממוצע 20.9 מיליון חביות נפט גולמי, גז מעובה ומוצרי נפט דרך מיצר הורמוז מדי יום. כמות זו מייצגת כחמישית מהצריכה העולמית של נוזלי נפט וכרבע מסחר הנפט הימי העולמי. באותה תקופה, כ-89% מהנפט הגולמי והמעובה שעוברים נועדו לשווקים אסייתיים, כאשר סין, הודו, יפן ודרום קוריאה מהוות יחד כ-74% ממשלוחים אלה.
סטטיסטיקות אלה מראות כי הגיאוגרפיה של איראן שזורה באינטרסים הכלכליים של המעצמות הגדולות, ובמיוחד מדינות אסיה. כל שיבוש מתמשך במסדרון זה או עלייה משמעותית בסיכוני הספנות עלולים להוביל לעלויות גבוהות יותר של אנרגיה, ביטוח ימי ותנועת סחורות, דבר שישפיע על המחירים בכלכלות שונות. לפיכך, ההשלכות הביטחוניות והכלכליות של מעמדה של איראן משתרעות הרבה מעבר לגבולותיה הלאומיים.
מיקומה של איראן בקצה מסדרון קריטי זה הופך את הפעלת הלחץ לעניין בעל השלכות אזוריות וגלובליות. מדינה הגובלת במסדרון אנרגיה מרכזי לא יכולה להיות מונעת בקלות ממשוואות הביטחון והסחר האזוריות.
כאן טמון הפרדוקס של מדיניות "הבידוד הכלכלי": ארצות הברית מבקשת להגביל את הקשרים הכלכליים עם איראן, אך מטרה זו נחתמת בסביבה שבה יציבות אנרגטית והמשכיות הסחר הימי הן בעלות חשיבות עליונה עבור מדינות רבות. מדינות אלה עשויות להתנגד למדיניות האזורית של טהרן, אך יחד עם זאת, הן רוצות לשמור על נתיבי אנרגיה, להפחית את עלויות הסחר ולמנוע שיבושים בשרשרת האספקה. לכן, החלטתן ליצור קשרים כלכליים עם איראן אינה מונעת אך ורק מנקודת המבט של וושינגטון; גם לאינטרסים הכלכליים והביטחוניים שלהם יש תפקיד משמעותי.
איראן בצומת דרכים של תחבורה יבשתית וימית
מיקומה האסטרטגי של איראן אינו מוגבל למצרי הורמוז. היא ממוקמת בין המפרץ הפרסי, מרכז אסיה, הקווקז ותת היבשת ההודית, והיא מהווה נתיב תחבורה פוטנציאלי המחבר אזורים שונים. לנמלים הדרומיים של איראן יש גישה למים פתוחים, ורשת הכבישים והרכבות של המדינה, עם התשתית והתיאום הדרושים, יכולה לתמוך בחלק מתנועת הסחורות לאורך נתיבי צפון-דרום ומזרח-מערב.
מיקום זה חשוב במיוחד עבור מדינות ללא מוצא לים. מדינות מרכז אסיה זקוקות למסילות ברזל, כבישים, נמלים ומתקני מכס כדי לגשת לשווקים גלובליים, ואיראן היא אפשרות אחת לחיבורן למים פתוחים ולשווקים בדרום אסיה. יתר על כן, יחסיה של איראן עם טורקיה ועיראק מקלים על סחר מסוים בין המזרח התיכון לאזורים המערביים.
בנסיבות כאלה, הגבלת נתיב אחד עלולה להוביל להסטת הסחר לאחר, לעלייה בעלויות או להכנסת מתווכים חדשים לשרשרת האספקה. עם זאת, אין זה אומר בהכרח שהסחר ייפסק לחלוטין. כדי שלחץ על נתיב יחיד ינתק לחלוטין את הקשרים הכלכליים, יש להגביל נתיבים חלופיים או להפוך אותם ליקרים באופן בלתי נסבל עד שיהפכו לבלתי מקובלים על שותפות סחר.
לכן, כדי לנתק לחלוטין את היחסים הכלכליים עם איראן, וושינגטון חייבת לחסום לא רק נתיבים ישירים אלא גם נתיבים חלופיים לתנועת סחורות וסחר דרך מדינות שכנות. גבולותיה הרבים של איראן, נתיבי התחבורה והשותפים הפוטנציאליים שלה הופכים את המשימה הזו למורכבת הרבה יותר מאשר הטלת סנקציות על חברה או ישות בודדת.
אינטרסים שכנים ומגבלות הלחץ האמריקאי
חשיבות המיקום הגיאוגרפי מתבהרת עוד יותר כאשר היא מקושרת לאינטרסים הכלכליים של מדינות שכנות. לאיראן מדינות שכנות המספקות חלק מצרכי הסחר והאנרגיה שלה באמצעות יחסיהן, בנוסף לקשריה עם מעצמות כלכליות גדולות כמו סין. לכן, בידוד איראן עלול להוביל לשיבוש נרחב בסחר, במיוחד אם מדינות אלו מוכנות לשאת בתוצאות ניתוק היחסים.
נתוני סחר חוץ מצביעים על כך שהסחר של איראן לא הוגבל למספר קטן של עסקאות או למסלול ספציפי. בשנת 2024, איראן ייצאה סחורות בשווי של כ-56 מיליארד דולר ללפחות 112 מדינות ואזורים. סין, עם כ-14.6 מיליארד דולר, ועיראק, עם כ-11.7 מיליארד דולר, היו בין יעדי היצוא החשובים ביותר, יחד עם טורקיה ואפגניסטן.
סין היא דוגמה מובהקת לקשיי הלחץ הכלכלי. למרות הסנקציות האמריקאיות, סין המשיכה לרכוש נפט איראני בשנים האחרונות. ההערכה היא שסין ייבאה כ-1.38 מיליון חביות נפט איראני ליום בשנת 2025, המהווים חלק משמעותי מייצוא הנפט הגולמי הימי של איראן. חלק מהעסקאות הללו אינן נרשמות בסטטיסטיקות המכס הרשמיות של סין תחת שמה של איראן.
סנקציות אמריקאיות מעלות את עלות מכירת הנפט האיראני, מפחיתות את מספר הקונים ומאלצות את טהרן להשתמש ברשתות תחבורה ותשלום מורכבות יותר. עם זאת, רכישת הנפט המתמשכת של סין מדגימה כי הלחץ של וושינגטון אינו בהכרח מוביל לניתוק מוחלט מכל שותפותיה המרכזיות של איראן, במיוחד כאשר לקונה יש תמריץ כלכלי לספק אנרגיה והוא מוכן לשאת בחלק מעלויות שיתוף הפעולה.
יחסי איראן-עיראק משתרעים מעבר לקנייה ומכירה של סחורות וכוללים גז וחשמל. הסחר בין שתי המדינות עלה על 10 מיליארד דולר בשנת 2025. בנוסף לאספקת מוצרי צריכה, מזון וחומרי בניין לחלק משווקיה העיראקיים, איראן מילאה גם תפקיד באספקת גז לתחנות כוח עיראקיות. ניתוק קשרים אלה עלול להשפיע על אספקת האנרגיה והפעילות הכלכלית בחלקים מעיראק.
טורקיה חולקת גם גבול יבשתי עם איראן והיא קשורה אליה בתחומים כמו גז טבעי וסחר בסחורות. הסחר השנתי בין שתי המדינות מוערך ב-5-6 מיליארד דולר, כאשר הגז האיראני מהווה כ-13% מיבוא הגז של טורקיה.
יצוא הנפט המתמשך של איראן לסין, קשרי הסחר והאנרגיה שלה עם עיראק, ויחסיה הכלכליים עם טורקיה מצביעים על כך שסנקציות משניות עשויות להציב בפני חברות וממשלות בחירה: גישה לכלכלה האמריקאית או שמירה על יחסים עם איראן. עם זאת, ההחלטה הסופית של כל אחת מהן תהיה תלויה בתלות שלה בשוק האמריקאי, בצרכים המקומיים שלה ובעלות ניתוק היחסים עם איראן.
סין והקושי בקיצוץ הכנסות הנפט האיראני
סין תופסת מעמד מיוחד בקרב שותפותיה הכלכליות של איראן והיא אחת היעדים החשובים ביותר לייצוא הנפט האיראני בשנים האחרונות. קשר זה מצביע על כך שמדיניות הבידוד הכלכלי ניצבת בפני בעיה חורגת גבולות גיאוגרפיים: ארצות הברית חייבת להשפיע על החלטותיו של שחקן בעל אינטרסים עצמאיים באנרגיה ובסחר, ובמקביל להתמודד עם תחרות אסטרטגית עם וושינגטון.
מחקרים שפורסמו בשנת 2025 מצביעים על כך שסין הפכה לקונה מרכזית של נפט איראני. סחר זה כרוך בבתי זיקוק עצמאיים, מתווכים ומנגנוני תחבורה ותשלום. חלק מהמשלוחים מועברים גם באמצעות מתווכים ותיעוד מורכב של מקור.
בהתחשב בזמינות המוגבלת של נתונים סטטיסטיים רשמיים ובקושי במעקב אחר משלוחים הכפופים לסנקציות, יש להתייחס בזהירות להערכות לגבי חלקה של סין. עם זאת, ראיות זמינות מצביעות על כך שהלחץ האמריקאי לא ביטל לחלוטין את הביקוש הזר לנפט איראני.
חלק מעסקאות הנפט בין איראן לסין מתבצעות באמצעות בנקים קטנים יותר ומנגנוני תשלום הנקובים ביואן, שיטות התלויות פחות במערכת הפיננסית המבוססת על דולר. פרקטיקות אלה מצביעות על כך שרשתות פיננסיות שאינן דולריות מסוגלות לתמוך בחלק מסחר זה, אם כי בתנאים מגבילים.
כלכלת ההתנגדות כתגובה מבנית
מיקום גיאוגרפי לבדו אינו מסביר כיצד איראן מרוויחה מנתיבים קיימים. גורם נוסף הוא מכלול המדיניות שאיראן נקטה תחת דגל "כלכלת ההתנגדות" כאסטרטגיה להתמודדות עם לחץ מערבי. עמודי התווך של גישה זו הם צמצום התלות בהכנסות נפט, הרחבת היצוא שאינו נפט, הגברת הייצור המקומי ופיתוח אמצעי תשלום חלופיים.
נתוני סחר מדגימים חלק מתוצאות מדיניות זו. היצוא הלא-נפטי של איראן הגיע לכ-58 מיליארד דולר בין מרץ 2024 למרץ 2025. במחצית הראשונה של 2025 (1404 AH), גם היצוא הזה גדל למרות לחץ פוליטי והפעלת מנגנון הסנקציות המכונה מנגנון "snapback". סחר החוץ של המדינה שמר על מסלול הצמיחה שלו, תוך הסתמכות על שווקים אזוריים ומדינות שכנות.
ההסטה מזרחה ורשתות חלופיות
גם המיקום הגיאוגרפי וגם כלכלת ההתנגדות הם חלק מהסטה רחבה יותר המכונה "הסטה מזרחה" באיראן. ההסכם בן 25 השנים עם סין וההסכם בן 20 השנים עם רוסיה הם מרכיבים מרכזיים בגישה זו. הסכמים אלה מכסים תחומים כמו אנרגיה, תחבורה, טכנולוגיה ופיננסים, וחלק מהאנליסטים מאמינים שהם עשויים למתן חלקית את השפעת הסנקציות.
איראן ורוסיה קישרו את מערכות המסרים הפיננסיים שלהן, SPAM ו-SPFS, ולפי הדיווחים הפחיתו את חלקו של הדולר בסחר הדו-צדדי ל-10%. שיתוף פעולה תלת-צדדי בין איראן, סין ורוסיה יצר גם רשת של נתיבי סחר עמידים בפני סנקציות הפועלים מחוץ למערכת SWIFT ולמסגרת הדולר.
היבט נוסף של שיתוף פעולה זה הוא גיאוגרפי, כאשר איראן ורוסיה הופכות את נתיבי הספנות בים הכספי למסדרון לעקיפת הגבלות. כשני מיליון טונות של חיטה רוסית מגיעות לאיראן דרך הים הכספי, תוך עקיפת מיצרי הורמוז וחגורת הביטחון הימית של ארה"ב.
בסופו של דבר, השאלה אינה רק כמה סנקציות חדשות וושינגטון מטילה, אלא האם ארצות הברית יכולה לפרק באופן בר-קיימא את רשת הקשרים הגיאוגרפיים, המסחריים והפיננסיים הקושרים את האינטרסים של גורמים שונים. כל עוד רשתות אלו יישארו שלמות, יימשכו מגבלות משמעותיות על הפיכת לחץ כלכלי לבידוד מוחלט של איראן.
