ד"ר שרה פיין, היסטוריונית בולטת של מלחמה ואסטרטגיית מעצמות, תיארה את מלחמת ארה"ב עם איראן, בהערכה גלויה, כאחת המלחמות הרות האסון ביותר בהיסטוריה. היא טענה כי החלטתה של וושינגטון לנהל סכסוך זה התעלמה מעקרונות היסוד של הערכה אסטרטגית, ובמקום לגרום הפסדים לאויב, גרמה נזק עצום לארצות הברית ולבנות בריתה.
מלחמה שעלותה חזרה על ארצות הברית ובעלות בריתה.
פיין הדגישה כי מלחמה יעילה דורשת גרימת הפסדים לאויב תוך מזעור הנפגעים הפנימיים, וטענה כי המלחמה עם איראן הניבה את התוצאה ההפוכה בדיוק.
לדבריה, מלחמה זו העמיסה קשות על הכלכלה האמריקאית, ערערה את מבנה הברית של וושינגטון ויצרה השלכות כלכליות נרחבות, וחשפה את הכלכלה העולמית למשבר.
ההיסטורית האמריקאית הזהירה כי המשך מצב זה יהפוך את ארצות הברית משותפת אמינה למקור צרות, ואף לאויב, עבור מדינות רבות - מדינות הרואות כעת את כלכלותיהן ואת האינטרסים הלאומיים שלהן מאוימים על ידי החלטות וושינגטון.
הוא תיאר את היקף הכישלון הזה ואמר: "רמת חוסר הכשירות הזו מדהימה באמת".
התעלמות ממצרי הורמוז: נקודה עיוורת בחישובי וושינגטון
פיין טען כי אחת הטעויות המשמעותיות ביותר שעשו קובעי מדיניות אמריקאים הייתה היעדר הערכה מקיפה של יכולותיה של איראן וההשלכות הפוטנציאליות של כניסת צדדים אחרים למלחמה.
הוא טען כי כל הערכה צבאית ריאליסטית חייבת להתחשב בחוזקות האויב, בחולשות שלנו וביכולותיהם של כל הצדדים המעורבים בסכסוך; עם זאת, חישובים כאלה נעדרו באופן מהותי לפני פרוץ המלחמה.
בהתייחסו למיקומה הגיאוגרפי של איראן, הוא טען כי הפעולה הצפויה הראשונה של טהרן הייתה סגירת מצר הורמוז, נתיב מים אסטרטגי שדרכו, בזמן מלחמה, ניתן לעצור את התנועה הימית.
כדי להמחיש נקודה זו, פיין הצביע על ניסיונה של אוקראינה בים השחור, וקבע כי ארטילריה חופית, מוקשים ימיים ואמצעים צבאיים אחרים מסוגלים לשבש את התנועה הימית - עניין, לדעתו, אינו מורכב ואינו בלתי צפוי.
הוא הזכיר גם את בסיס הצי האמריקאי הגדול בבחריין, וטען כי הגישה אליו תהיה מוגבלת ביותר בנסיבות כאלה, והציע את דייגו גרסיה כחלופה. זהו בסיס הממוקם כ-4000 ק"מ מהאזור וממוקם במקום מרוחק.
פיין הדגיש כי מצב כזה היה עלול להפוך לאסון מוחלט עבור הצבא האמריקאי.
יהירות פוליטית וחוסר יכולת אסטרטגי של מקבלי החלטות
היסטוריון המלחמה ראה חלק נוסף בכישלונה של אמריקה נובע מחוסר יכולת היסטורית ומקצועית בקרב האחראים על קבלת החלטות מכריעות.
הוא זיהה שני סוגים של יהירות שתרמו למצב זה:
ראשית, הסוג הראשון של יהירות: האמונה שכל ההתפתחויות וההחלטות הקריטיות בעולם מתרחשות אך ורק בתוך ארצות הברית, וכי גורמים אחרים אינם ממלאים תפקיד מכריע.
שנית, הסוג השני של יהירות: האמונה כי יכולת והצלחה בתחום אחד שוליים להחזקת מומחיות ומיומנות בכל התחומים.
כדי להסביר את שתי החישובים השגויים הללו, פיין השווה את המצב האמריקאי למשחק טניס שבו שחקן רואה רק חצי מהמגרש, ובמקום ללמוד את יריבו ולהבין את סגנון המשחק שלו, מתמקד אך ורק בביצועיו שלו.
באותו הקשר, הוא הדגיש כי לאיראנים יש הבנה עמוקה הרבה יותר של האמריקאים מאשר לאמריקאים את איראן ויכולותיה.
מטרה בלתי אפשרית: ניסיון לפתור את הדילמה של מדינה עם אוכלוסייה של 90 מיליון
פיין ראה את הניסיון לפתור את הדילמה האיראנית כבלתי מציאותי מלכתחילה, בהתחשב באוכלוסייתה המונה כ-90 מיליון.
לשם השוואה, הוא הצביע על גרמניה הנאצית, עם אוכלוסייה של כ-80 מיליון, וציין שגם לאחר תום מלחמת העולם השנייה, שמירה על השליטה במדינה דרשה כוח כובש של כ-1.5 מיליון איש - נתון שלא כלל כוחות אחרים.
מנקודת מבטו של היסטוריון זה, ניסיון להשיג מטרה בלתי אפשרית ביסודה מוביל לניקוז מוגזם של משאבים וכוח צבאי, ובסופו של דבר לתוצאה לא רצויה.
המסר המסוכן של מלחמה עם איראן: עידוד העולם לרכוש נשק גרעיני
אחת מאזהרותיו המשמעותיות ביותר של פיין נוגעת להשלכות הבינלאומיות של מלחמה כזו ולהשפעתה על חישובי הביטחון של מדינות אחרות.
הוא מאמין שהמסקנה שמדינות העולם עשויות להסיק מסכסוך זה עלולה להיות מסוכנת ביותר: רכישת נשק גרעיני כדי להגן על עצמן מפני האיומים הצבאיים של המעצמות הגדולות.
בדרך זו, המלחמה האמריקאית עם איראן לא פתרה שום בעיה; אלא, היא הגבירה את התמריץ להפצת נשק גרעיני ברמה בינלאומית.
פיין ראה בהתפתחות זו טעות חמורה, וטען כי ההזדמנויות והאפשרויות שהיו זמינות לפני המלחמה לניהול משברים נעלמו כעת ולא יחזרו.
באשר לעתיד מעמדה הבינלאומי של אמריקה, הוא הצהיר: "לעולם לא נהיה שוב שותף אמין. תפקידנו הסתיים."
הפסדים אסטרטגיים מעבר לשדה הקרב
בהערכתו הסופית של פיין, לא ניתן למדוד את השלכות המלחמה עם איראן אך ורק על פי היקף ההפסדים הצבאיים או תוצאות פעולות השטח. המלחמה הטילה עלויות כלכליות עצומות על ארצות הברית ועל הכלכלה העולמית, פגעה באמון בעלות הברית בוושינגטון, ונתנה ליריביה של אמריקה סיבה נוספת לראות באיראן איום על שגשוגן הכלכלי.
הוא טוען כי גישה מיומנת, הבנה של המציאות בשטח ורציונליות אסטרטגית היו יכולים להכיל את המשבר במחיר סביר; עם זאת, יהירות פוליטית ותחושת חשיבות עצמית הובילו את קובעי המדיניות האמריקאים בדרך הפוכה לחלוטין.
מנקודת מבט זו, המלחמה באיראן היא דוגמה לנזק האסטרטגי ארוך הטווח שאפילו מעצמות עולמיות עלולות לספוג כתוצאה מהתעלמות מהמציאות הפוליטית, הצבאית והכלכלית.
