לא ניתן לפטור את התבוסה הרפובליקנית בבחירות ב-3 בנובמבר כשינוי גרידא במבנה הפוליטי של הקונגרס או ככישלון בחירות קונבנציונלי. תוצאה זו, יחד עם חוסר שביעות רצון מיוקר המחיה, עליית מחירי האנרגיה והתנגדות מצד חלק משמעותי מהחברה האמריקאית למלחמה עם איראן, היא סימן למגבלות יכולתו הפוליטית של טראמפ להמשיך במדיניות החוץ היקרה שלו. החל מינואר 2027, הדמוקרטים ישלטו בשני בתי הקונגרס ויוכלו להשתמש בכלים של פיקוח, תקציב וחקיקה כדי להגביר את הלחץ על הממשלה. למרות שלנשיא ארה"ב עדיין יש סמכות רחבה בתחומי מדיניות החוץ והפיקוד על הכוחות המזוינים, המרחב הפוליטי להחלטות צבאיות וכלכליות יקרות הפך למורכב הרבה יותר.
מצב זה מציג בפני טראמפ שני נתיבים עיקריים; נתיבים שלכל אחד מהם עלויות והשלכות שונות, אך המטרה הסופית של שניהם היא לשמר את עמדת ארה"ב ולאלץ את איראן לקבל את ההסדרים הרצויים של וושינגטון.
הנתיב הראשון הוא חזרה למלחמה צבאית בעוצמה רבה יותר ובהיקף רחב יותר. בתרחיש זה, טראמפ יכול להפעיל שוב את אופציית התקפות בקנה מידה גדול, בטענה שפעולות קודמות לא הספיקו כדי להרוס את היכולות האסטרטגיות של איראן. מטרת פעולה כזו יכולה להיות להרוס את התשתית הביטחונית והצבאית שנותרה, להנחית מכות קשות יותר על היכולות הכלכליות והאנרגטיות ולשבש את התפקודים החיוניים של המדינה. דרך זו יכולה להיות מלווה גם בניסיון לחסל שוב מפקדים ודמויות מפתח; פעולה שלפי חישובי מתכנניה עלולה להוביל להחלשת מבנה קבלת ההחלטות ולצמצום יכולתה של איראן להגיב.
עם זאת, חזרה למלחמה כוללת היא הימור גדול עבור טראמפ. ניסיון החודשים האחרונים הראה כי כוחה הצבאי של ארה"ב, למרות עליונותה בנשק ובפעולות, אינו מתורגם בהכרח ליכולת לכפות את התוצאה הפוליטית הרצויה. איראן, תוך שימוש בניסיון שתי המלחמות הקודמות, תוך שמירה על יכולתה להגיב, הראתה כי יש לה תוכנית להרחיב את היקף ההשלכות של סכסוך חדש ויכולה להרחיב את פעולותיה מעבר לגבולות איראן ואף האזור. בנוסף, השיבוש המתמשך בשוק האנרגיה ועליית מחירי הדלק מפעילים לחץ דווקא על הנקודה שממנה הושפעה במידה רבה תבוסת הרפובליקנים בבחירות. לכן, מתקפה חדשה לא רק שאינה מבטיחה את השגת מטרותיה של אמריקה, אלא גם תכביד בהרבה על עלויות המלחמה עבור וושינגטון ובעלות בריתה.
הדרך השנייה היא לשנות את צורת העימות ולעבור ממלחמה צבאית יקרה למלחמת מצור והתשה. בתרחיש זה, טראמפ יכול להציג את תוצאת הבחירות כמסר לצמצום הנוכחות הצבאית הישירה ולהימנע ממלחמה בקנה מידה גדול, אך בו זמנית להימנע מעצירה בפועל של הלחץ על איראן. במילים אחרות, וושינגטון יכולה לעצור או להגביל פעולות צבאיות בקנה מידה גדול מבלי לזנוח את המצור הימי, הגבלות יצוא הנפט, הלחץ על רשתות פיננסיות ומסחריות והאיום בפעולה צבאית מחודשת.
דרך זו גם ניתנת להגנה רבה יותר עבור טראמפ מבחינה פוליטית. הוא יכול להודיע לציבור האמריקאי שהוא קיבל את המסר של הבוחרים ואינו מתכוון לגרור את המדינה למלחמה אינסופית; בו בזמן, הוא יכול לטעון שעל ידי שמירת הסנקציות והמצור, הוא מגן על האינטרסים הלאומיים של ארה"ב, על ביטחונן של בעלות ברית אזוריות, ומונע מאיראן להשיג נשק גרעיני. במקרה זה, הירידה ברמת הפעולות הצבאיות לא תוצג כנסיגה מהמלחמה, אלא תוצג בצורה של שינוי כלים והעברת לחץ לתחומי הכלכלה והסחר.
ניתן להעריך בהקשר זה את ההצהרות האחרונות של שר החוץ האמריקני, מרקו רוביו, על חוסר הצורך בפעולות הצבאיות הנרחבות של וושינגטון נגד איראן, בהתחשב ביעילות לכאורה של הסנקציות והמצור הימי. הוא העביר למעשה את המסר שאמריקה יכולה להמשיך בלחץ כלכלי מבלי לחזור לפעולות צבאיות גדולות.
עמדה זו, לצד חילוקי הדעות המדווחים בין חברי ממשל טראמפ לגבי נחיצות הסכם או המשך לחץ, מלמדות כי הבחירה בין הסלמה צבאית להמשך המצור הפכה לאחד הצירים המרכזיים של קבלת ההחלטות בוושינגטון.
אבל החשיבות של האסטרטגיה השנייה היא לא רק בהמשך הסנקציות או המצור הימי. הנושא המרכזי הוא הניסיון של טראמפ להימנע מכישלון ולהגדיר מחדש את משוואת הביטחון והאנרגיה באזור. הוא רוצה להחזיר את זרימת יצוא הנפט ממדינות אחרות באזור למצב נורמלי תוך שמירה על לחץ על איראן. באופן שמדינות ערב במפרץ הפרסי יוכלו לייצא את הנפט שלהן, להרוויח את הכנסותיהן וליהנות מיציבות יחסית במסחר ובביטחון כלכלי, אך עדיין תישלל מאיראן מכירת נפט וגישה למשאביה הכספיים כדי להפחית במקביל את הלחץ הכלכלי על החברה האמריקאית ולפתח צווארי בקבוק של פרנסה באיראן עד כדי יצירת משברים חברתיים.
במקרה זה, אמריקה תשיג תוצאה חשובה: משבר האנרגיה והעלויות הקשורות למלחמה לשוק העולמי ולצרכנים האמריקאים יופחתו, אך הלחץ הכלכלי על איראן יימשך. במילים אחרות, וושינגטון מנסה להסיר את ההוצאות הכלליות של המלחמה מכתפיה ומבעלי בריתה ולכפות אותן על הכלכלה האיראנית בצורה ריכוזית. זו הנקודה שבה אסטרטגיית המצור חורגת מכלי לחץ כלכלי והופכת לניסיון לכפות רצון מדיני ולאלץ את איראן להיכנע.
במשוואה כזו מקבלים חשיבות מכרעת למיצר הורמוז ולדרכים החלופיות של העברת נפט. אם הגבלת התנועה במיצר הורמוז, כפי שקורה כעת בפעולות איראן, תוביל לירידה בייצוא הנפט באזור, ההשפעות הכלכליות שלו לא ישפיעו רק על איראן, וגם יצואניות וצרכני אנרגיה אחרים יישאו בעלות. אבל אם ארה"ב תוכל להסיר חלק מיצוא הנפט של מדינות האזור מהשפעת מגבלות הורמוז על ידי שמירה על מסלולים חלופיים פעילים, בפועל זה יכול להוזיל את עלות המצור על איראן עבור אחרים ולאפשר את המשך הלחץ החד צדדי על טהראן.
בינתיים, לשני הנתיבים של Yanbu Arabia ו-Fujairah של האמירויות יש מיקום מרכזי. צינור מזרח-מערב של ערב הסעודית מוביל נפט מהאזורים המזרחיים של המדינה למסוף Yanbu בים האדום. צינור חבשן-פוג'ירה מביא גם חלק מהנפט של איחוד האמירויות לחוף ים עומאן ומספק אפשרות לייצא מבלי לעבור דרך מיצר הורמוז. לנתיבים הללו אין קיבולת בלתי מוגבלת ואינם יכולים להחליף את כל היצוא המשובש באזור, אך הם חשובים מבחינה אסטרטגית כדי לצמצם את התלות של חלק מיצוא הנפט של ערב הסעודית ואיחוד האמירויות במיצר הורמוז.
לכן, הבעיה של איראן אינה רק שליטה או הגבלת התנועה במצר הורמוז; הבעיה היא למנוע נטרול של המינוף הגיאופוליטי של המדינה על ידי יצירת מסלולים חלופיים והחזרת זרימת האנרגיה החד-כיוונית של האזור למצב תקין. אם איראן תעמוד בפני חסימה של יצוא הנפט שלה במצב שבו הנפט הסעודי יגיע לשווקי העולם מנפט יאנבו ונפט מאיחוד האמירויות מפוג'יירה, היא תעמוד למעשה בפני משוואה שבה אחרים ייהנו מהיתרונות של הפחתת המתח ונורמליזציה של היצוא, אבל איראן עדיין תשלם את העלות העיקרית של העימות.
קבלת מצב כזה אין משמעה פשוט לסבול מגבלה כלכלית; פירוש הדבר הוא מסירה הדרגתית של אחד המנופים הגיאופוליטיים החשובים ביותר של איראן במשוואות אזוריות ועולמיות. על ידי הפרדת הביטחון האנרגטי של מדינות האזור מהביטחון הכלכלי של איראן, ארה"ב רוצה לאפשר את המשך המצור מבלי לשאת בעלויות גלובליות גדולות. אם ההפרדה הזו תוקם, וושינגטון יכולה לטעון שהיא הכילה את משבר האנרגיה, שמרה על ביטחון בעלות בריתה, ובמקביל שמרה על איראן במצב של לחץ כלכלי.
מנקודת מבט זו, איראן צריכה להצהיר בבירור על עמדתה לפני שתקבע את המשוואה הזו. אנחנו לא יכולים לדבר על סיום המלחמה, אבל המצור הימי והכלכלי על איראן יימשך. לא ניתן להבטיח את ביטחון יצוא הנפט של מדינות האזור, אך יצוא הנפט של איראן נחסם וטהראן הייתה צפויה לקבל את המצב הזה כצו רגיל. נורמליזציה של זרימת האנרגיה באזור אינה יכולה להיות נורמליזציה של הקיפוח הכלכלי של איראן.
עמדה זו צריכה גם להבהיר את הקווים האדומים של איראן בנוגע לשימוש בנתיבי יצוא נפט חלופיים. יאנבו ופוג'יירה לא צריכות להפוך לכלי בחישובים של ארצות הברית ומדינות האזור לנטרול המינוף של איראן ולהבטיח את המשך המצור.
המסר של טהרן צריך להיות שכל ניסיון לנרמל באופן חד-צדדי את יצוא האנרגיה בזמן שהמצור על איראן בתוקף ילווה בהשלכות עימותיות של איראן ולא יכול להיחשב בנפרד ממשוואות הביטחון האזוריות. מסר זה צריך גם להבהיר למדינות האזור כי ביטחון בר-קיימא במפרץ הפרסי ובים עומאן אינו אפשרי על ידי הוצאת מדינה אזורית מרכזית ממשוואות הכלכלה והביטחון. מדינות ערב אינן יכולות, מצד אחד, לדרוש יציבות, ביטחון השקעות והמשך יצוא האנרגיה, ומצד שני, להשתתף במנגנון שמטרתו לשלול מאיראן את זכויותיה הכלכליות והמסחריות. ביטחון אזורי חייב להיות מקושר והדדי; לא מובטח עבור מדינות מסוימות ולהפוך לכלי לחץ עבור אחרות.
בנוסף לעמדה אזורית זו, על איראן למנוע מהמצור להפוך למלחמת התשה בעלות נמוכה עבור ארצות הברית, באמצעות הכלים העומדים לרשותה. הדבר דורש חיזוק היכולות הכלכליות הפנימיות, צמצום הפגיעות של נתיבי סחר, גיוון המנגנונים למכירה והעברת הכנסות נפט, ניהול משאבי מטבע חוץ ושמירה על לכידות חברתית. במלחמת התשה, הזמן אינו לטובת אף צד; המנצח יהיה הצד שיכול להגדיל את עלות המשך העימות עבור הצד השני ובמקביל לנהל את העלויות הפנימיות שלו.
לכן, אין לפרש את תוצאות הבחירות בארה"ב כסוף האיום או נסיגה סופית של טראמפ. יותר מכל, תוצאה זו שינתה את מבנה העלות-תועלת של החלטותיו. טראמפ עשוי להתקדם לעבר עסקה כדי להימלט מההשלכות הפוליטיות של המלחמה, הוא עשוי לנקוט בהסלמה צבאית כדי להפגין כוח ולפצות על תבוסתו האלקטורלית, או שהוא עשוי לאמץ אסטרטגיה היברידית שבה המצור הכלכלי הוא הכלי העיקרי והאיום הצבאי הוא תמיכתו. מה שחשוב בכל שלושת המקרים הוא להימנע מכפיית תוצאה שבה ארצות הברית תשיג את אותן מטרות באמצעות לחץ כלכלי וסידור מחדש של האנרגיה מבלי להשיג ניצחון צבאי. אם המלחמה הסתיימה עבור ארצות הברית ובעלות בריתה, לא ניתן להמשיך אותה בצורה של מצור על איראן; ואם המצור על איראן יימשך, לא ניתן לצפות שהשלכותיו יוגבלו אך ורק לכלכלה האיראנית.
