תבוסת הרפובליקנים בבחירות האמצע הביאה את המשוואות הפוליטיות של וושינגטון לשלב חדש; שלב שבו עתיד המלחמה עם איראן, התחרות על ירושה של טראמפ וההגדרה מחדש של האסטרטגיה הרפובליקנית שלובים זה בזה יותר מאי פעם. בינתיים, מהלכיו של ג'יי.די. ואנס עשויים לחרוג מתחרות פנים-מפלגתית ולהפוך ליוזמה לסלילת הדרך לאמריקה לצאת מהמלחמה מבלי לקבל תבוסה פוליטית וצבאית; אם כי הצלחת יוזמה זו תלויה יותר מכל במשיכת דעתה החיובית של טהרן ובקבלת מציאויות חדשות במשוואת המלחמה.
ניצחונם של הדמוקרטים ואובדן הרוב הרפובליקני בשני בתי הקונגרס אינו רק תבוסה אלקטורלית עבור מפלגת השלטון; זהו גם סימן למחירים הפוליטיים הגוברים של האסטרטגיה שדונלד טראמפ נקט בשנתיים האחרונות. כעת, הרפובליקנים ניצבים בפני אתגר גדול יותר מאשר רק לזכות בחזרה במושבים שאבדו: כיצד יוכלו לבנות מחדש את הבסיס החברתי שלהם לפני בחירות הנשיאות ב-2028 ולמנוע מהתבוסה האחרונה להפוך למגמה פוליטית מתמשכת?
במצב כזה, עמדתו של סגן נשיא ארה"ב, ג'יי.די. ואנס, מקבלת משמעות מיוחדת. בהערכתו הפומבית הראשונה את התבוסה הרפובליקנית, הוא זיהה את מלחמת איראן כסיבה העיקרית לכישלון זה והדגיש ארבע דרישות בקרב מצביעים לא מרוצים: סיום המלחמה, התמקדות ביוקר המחיה ובאינפלציה, חזרה לעדיפות של "אמריקה תחילה", ושינוי ביחסיה של וושינגטון עם המשטר הציוני. עמדה זו ננקטה בתקופה שבה טראמפ ממשיך להגן על החלטתו להיכנס למלחמה ואף הדגיש שאם היה באותו מצב שוב, היה מקבל החלטה דומה.
ניתן לראות בהבדל עמדה זה את הסימן הרציני הראשון להתרחקותו של ואנס ממורשתו הפוליטית של טראמפ; כסגן נשיא, עם זאת, הוא אינו יכול לפטור את עצמו לחלוטין מאחריות להחלטות הממשל. נראה כי ואנס מגדיר עמדה עצמאית במשוואה הרפובליקנית העתידית, כזו שבה הגנה על סדרי עדיפויות פנימיים והתנגדות למלחמות יקרות יהיו שני מרכיבים מרכזיים בבנייה מחדש של הבסיס החברתי של המפלגה.
עם זאת, ישנה התפתחות חשובה אחת שמוציאה את ניתוח מערכת היחסים בין טראמפ לואנס מעבר למסגרת מרוץ הירושה: היוזמה הדיפלומטית של ואנס לתקשר עם איראן.
מכתבו של ואנס למוחסן רזאיי, מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי של איראן, נכתב לפני פרסום תוצאות בחירות האמצע. חשיבותו של עיתוי זה היא שלא ניתן לראות בו תגובה גרידא לתבוסה הרפובליקנית או ניסיון להתרחק מטראמפ. על פי דיווח אקסיוס, ואנס ניסה ליצור ערוץ חדש לפתרון חילוקי דעות על ידי הצעת חידוש המשא ומתן, יוזמה שאושרה על ידי טראמפ וננקטה באמצעות מתווכים קטארים.
ההתפתחויות בימים האחרונים מצביעות על כך שמערכת יחסים זו אינה מוגבלת לפעולה חד פעמית. אקסיוס דיווחה ב-6 בנובמבר כי ואנס הוביל מאמצים מאחורי הקלעים להגיע להפסקת אש חדשה ולחידוש השיחות הגרעיניות בשבועיים האחרונים, והוא בקשר כמעט יומיומי עם ראש ממשלת קטאר, מפקד צבא פקיסטן ומתווכים אחרים. פגישה טכנית בין הצדדים נמצאת גם היא על סדר היום; אף על פי שטרם הושגה הסכמה על קיום אחת כזו, וההתקדמות בשיחות תוארה כאיטית.
התפתחויות אלו עשויות להצביע על הופעתה של דרך שונה במדיניות האמריקאית; דרך המתמקדת בניהול משברים ובהגעה להסכם ולא בהסלמה צבאית. כאן בדיוק טמונה חשיבותה של יוזמתו של ואנס עבור טראמפ.
אחת הסוגיות הקשות ביותר של טראמפ היא כיצד לסיים את המלחמה מבלי להודות בתבוסה. הוא אינו יכול פשוט לסגת מעמדותיו המוצהרות; משום שמהלך כזה, בנוסף לערעור אמינותו האישית, יאפשר למבקריו מבית וליריבים הפוליטיים להציג את המלחמה כדוגמה לכישלון האסטרטגי של הממשל. לעומת זאת, המשך המלחמה או פתיחת מבצעים צבאיים חדשים עלולים להטיל עלויות כלכליות ופוליטיות גדולות יותר על ארצות הברית ולהעמיק את הקרע בתוך הרפובליקנים.
במצב זה, הצלחת היוזמה הדיפלומטית של ואנס עשויה לשנות את המשוואה הזו. טראמפ יוכל להציג את סוף המלחמה לא כנסיגה, אלא כתוצאה של לחץ צבאי והשגת הסכם פוליטי. בדרך זו, הוא יוכל להציג הישג שניתן להציג לציבור האמריקאי מבלי להיכנס לסבב חדש של עימות. עבור הרפובליקנים, סוף המלחמה יכול להיות גם הזדמנות לחזור לסדר היום הכלכלי ולהפחית את העלויות הפוליטיות של התערבות צבאית. עם זאת, יש שחקן מכריע במשוואה זו שרצונו וחישוביו אינם ניתנים להכפפה לצרכים הפוליטיים של וושינגטון: איראן. במהלך שבעת החודשים האחרונים, טהרן הצליחה להעביר את משוואת העימות מעימות צבאי גרידא לזירה רחבה יותר של חוסן פוליטי, כלכלי וחברתי, למרות ששילמה עלויות אנושיות, כלכליות ותשתיות כבדות במלחמה. למעשה, אחת ההתפתחויות החשובות ביותר בתקופה זו היא שהמלחמה הפכה בהדרגה מסוגיה בתחום מדיניות החוץ של ארה"ב לסוגיה בפוליטיקה הפנימית של המדינה, ועלויותיה באו לידי ביטוי גם בחישובי האלקטורליים של הרפובליקנים. מנקודת מבט זו, לא ניתן להתייחס לתבוסת הרפובליקנים כאל התפתחות אלקטורלית שאינה תלויה במלחמה. המשך ההתנגדות האיראנית וחוסר היכולת של ארה"ב להפוך לחץ צבאי לתוצאה פוליטית מכרעת מילאו תפקיד ביצירת מצב זה. במילים אחרות, טהרן לא הייתה שחקנית פסיבית בתקופה זו, שפשוט ממתינה להחלטת וושינגטון; אלא, על ידי שמירה על יכולות ההגנה שלה והתנגדות ללחץ, היא הצליחה להעביר חלק מהעלויות האסטרטגיות של המלחמה למבנה הפוליטי של ארה"ב.
עובדה זו קובעת גם את התנאי להצלחת יוזמת ואנס. מוחסן רזאאי הצהיר בבירור כי כניסה לכל משא ומתן מותנית בקבלת שבעת תנאיה של איראן. לכן, יצירת קשר בלבד, חילופי מסרים או אפילו הסכם בין וושינגטון לדוחא לפתיחת משא ומתן אינה אומרת שהיסודות להסכם הונחו. ארצות הברית חייבת לקבל את העובדה שאיראן, לאחר שתישא בעלויות הכבדות של המלחמה, לא תחזור לנקודת טרום התוקפנות או תיכנס לתהליך המאפשר מחזור חוזר של משא ומתן, איומים והתקפות מבלי לקבל ערבויות אמינות ולהבטיח את זכויותיה.
מצד שני, אם יצליח, ואנס לא יופיע רק כמבקר של מדיניות המלחמה של טראמפ; הוא יכול גם להציג את עצמו כשחקן שהציע פתרון חלופי למשבר יקר. עמדה זו חשובה במרוצים הפוטנציאליים של 2028; משום שההבדל בין ביקורת על מדיניות לבין הצעת פתרון מעשי לה יכול להיות מכריע בהגדרה מחדש של עמדתו הפוליטית של מועמד.
כמובן, אין לשלול את האפשרות של עימות של טראמפ עם חלק מהרפובליקנים. אם נשיא ארה"ב ינוט למתקפה צבאית נוספת על איראן כדי להשיב את אמינותו, הוא עלול להיתקל בהתנגדות רחבה יותר בתוך המפלגה. צעד כזה, במיוחד אם יוביל לסכסוך רחב יותר, מחירי אנרגיה גבוהים יותר ואבדות אמריקאיות, עלול לגרום לתוצאה הפוכה, ולהשפיע הן על מעמדו האישי של טראמפ והן על סיכויי הבחירות של הרפובליקנים. יחד עם זאת, סמכותו הצבאית של הנשיא פירושה שתבוסה אלקטורלית לבדה לא תמנע ממנו להחליט להסלים את הסכסוך.
בינתיים, איראן לא צריכה להשוות את היוזמה הדיפלומטית של ואנס לשינוי מוחלט באסטרטגיה של וושינגטון. קנה המידה להערכת נתיב זה אינו מספר השיחות וההודעות המוחלפות, אלא שינוי בהתנהגות המעשית של ארה"ב, הפסקה מתמשכת של התוקפנות הצבאית, קביעת המצור והסנקציות, והשגת ערבויות אמינות למניעת חזרה על מעגל המשא ומתן, האיומים וההתקפות. בנתיב זה, תוך שמירה על מוכנות הגנתית, טהרן יכולה להשתמש בדיפלומטיה ככלי להבטחת זכויותיה ואינטרסים שלה; לא כנתיב להקל על יציאתה של אמריקה מהמשבר מבלי לשלם את המחיר ולקבל אחריות על מעשי העבר.
לסיכום, ניתן לראות את ההתפתחויות האחרונות כתחילתה של תחרות בין שני מודלים לניהול משברים בוושינגטון: מודל הסלמת הלחץ וחזרה לעימות צבאי, ומודל הנסיגה הדיפלומטית תוך שמירה על האפשרות לטעון להישג. ליוזמה של ואנס יש פוטנציאל לקשר בין האינטרסים לטווח קצר של טראמפ ביציאה מהמשבר לצורך ארוך הטווח של הרפובליקנים לבנות מחדש את מעמדם האלקטורלי; אך מימושה אינו נמצא אך ורק בידי וושינגטון ותלוי בקבלת תנאים ובהשגת הסכמתה של טהרן.
ייתכן שההזדמנות החשובה ביותר שלפני טראמפ אינה טמונה בפתיחת מלחמה חדשה, אלא בקבלת הדרך שוואנס פתח לפני תבוסת הרפובליקנים בבחירות. דרך כזו יכולה לאפשר לטראמפ לצאת מהמלחמה מבלי להודות רשמית בתבוסה; לתת לרפובליקנים הזדמנות לבנות מחדש; וליצור מקום אחר עבור ואנס במשוואות הפוליטיות של 2028. אך הזדמנות זו תתממש רק אם וושינגטון תקבל שסיום המלחמה אינו רק עניין של ניהול אמינותו הפוליטית של נשיא ארה"ב; הוא דורש גם הכרה בזכויותיה של איראן, קבלת תנאיה המוצהרים של טהרן ומתן ערבויות אמינות. איראן שילמה מחיר כבד על מלחמה זו, ובמקביל הראתה שתפעל להגנה על זכויותיה ואינטרסיה, לא מעמדה של פסיביות, אלא על ידי הסתמכות על יכולות אסטרטגיות ורצון להתנגד. עם זאת, מימוש תרחיש זה תלוי במשתנה מהותי אחד: שטראמפ ייתן עדיפות לאינטרסים האסטרטגיים והפוליטיים של סיום המלחמה על פני הצורך להפגין ניצחון באמצעים צבאיים, ושוואנס יוכל לזכות באמון ובהסכמת הצד האיראני.
