יומיים לפני הבחירות לפרלמנט בישראל, ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, צייץ מחדש הודעה ברשתות החברתיות שהציגה תמונה שנוצרה על ידי בינה מלאכותית של פיצוץ גרעיני מעל תל אביב כדי להזהיר את הבוחרים כי בחירת מנהיג שאינו מסוגל להתעמת עם איראן עלולה לחשוף את ישראל לסיכון של "שואה שנייה". בהודעה, הוא המעיט בחשיבות הסכסוכים הפנימיים של ישראל לנוכח מה שכינה "המשימה החיונית" של עימות עם איראן ודיבר על הזמן שנותר לנשיאותו של דונלד טראמפ להשלים משימה זו. יותר מאזהרת ביטחון, המהלך מצייר תמונה ברורה של אסטרטגיית הבחירות של ראש הממשלה, המנסה לקשור את גורלו הפוליטי לפחד הביטחוני הגדול ביותר של החברה הישראלית.
הקרבת הכל למען בחירתה מחדש
נתניהו לא מדבר רק על איראן בהודעה זו; הוא מבקש מהבוחרים להניח בצד סוגיות פנים ולבסס את בחירותיהם הפוליטיות על תמונה מפחידה של העתיד. שאלת אחריות הממשלה לכישלון הביטחוני של ה-7 באוקטובר, הדרישה לחקירה עצמאית, המחלוקות בנוגע לשירות החרדי וסכסוכים פנימיים אחרים מוצגים בנרטיב שפרסם מחדש כלא יותר מ"מסך עשן" שמטרתו להסיט את דעת הקהל מאיראן. בכך, ראש ממשלת המשטר הציוני מנסה להסיט את סדר היום בבחירות מהרקורד של ממשלתו לנושא בו טען שיש לו ניסיון ויכולת בלעדיים במשך שנים: התמודדות עם איראן.
אבל מדוע שינוי זה בסדר היום כה חשוב בשלב זה? יש לחפש את התשובה בעמדתו הפוליטית של נתניהו עצמו. סקרים אחרונים, למרות הבדלים בהערכות המושבים ובהרכב הגושים, מראים כי הקמת הממשלה הבאה עדיין אינה ודאית. בחלק מהסקרים, גוש נתניהו צפוי לזכות בכ-48 עד 51 מושבים, בעוד שבהערכות אחרות, הוא צפוי להיות במצב טוב יותר. לכן, לא ניתן להתייחס לתוצאות הבחירות כקבועות מראש; אך הקושי להשיג רוב של 61 מושבים והצורך לבנות קואליציה הגבירו את הלחץ הפוליטי על נתניהו.
מצב זה הופך רגיש עוד יותר כשאנו בוחנים את מחאות הרחוב ואת הדרישה למתן דין וחשבון על הכישלון הביטחוני של ה-7 באוקטובר. עצרת המחאה בתל אביב ב-24 באוקטובר, שדרשה הקמת ועדת חקירה ממשלתית לכישלון זה, הראתה כי שאלת האחריות הפוליטית של הממשלה נותרה אחד הצירים המרכזיים בתחרות. מקורות עצמאיים מעריכים את מספר המשתתפים ביותר מ-100,000. התנגדותו של נתניהו להקמת ועדה עצמאית לא מנעה מדרישה זו להישאר במרחב הציבורי והאלקטורלי הישראלי.
בסביבה כזו, להדגשת האיום האיראני יש תפקיד כפול: מצד אחד, נתניהו מנסה לגייס את חששות הביטחון של הישראלים לטובתו; מצד שני, הוא מנסה לדחוק לשוליים את שאלת אחריות הממשלה ותפקודו שלו. כאשר בחירות מצטמצמות לבחירה בין "הישרדותם של המתאימים ביותר" ל"סיכון הכחדה", נותר מעט זמן לבחון את תוצאות הממשלה, לתת מענה על כישלונות העבר או להעריך אפשרויות פוליטיות.
מטענה לניצחון צבאי לאזהרה גרעינית
ראוי לציין כי נתניהו מציג במסרו גם את תקופת נשיאותו הנותרת של טראמפ כחלון מוגבל, כפי שניסח זאת מחבר המסר המקורי, "לסיים את העבודה באיראן". הדגשה זו מבהירה את הקשר בין אסטרטגיית הביטחון שלו לתמיכתה של וושינגטון. נתניהו לא רק מציג את איראן כאיום קיומי, אלא גם מציע לבוחרים שכדי לנצל את ההזדמנות, הם זקוקים לראש ממשלה שיכול לקיים מערכת יחסים קרובה וישירה עם טראמפ. בנרטיב זה, גם מערכת היחסים עם נשיא ארה"ב הופכת לחלק מקמפיין הבחירות; כאילו ביטחון ישראל מול איראן תלוי יותר מכל בהמשך מערכת היחסים האישית בינו לבין טראמפ.
עם זאת, השאלה החשובה ביותר בנוגע למסר האחרון של נתניהו אינה רק השימוש האלקטורלי באיום האיראני; זהו הפער בין טענותיו הקודמות על הישגים צבאיים לבין אזהרותיו הנוכחיות.
נתניהו טען שוב ושוב כי תקיפות אמריקאיות וישראליות הרסו או החלישו קשות את תוכנית הגרעין של איראן. כעת, עם זאת, פרסום מחדש של סרטון של פיצוץ גרעיני מעל תל אביב והאזהרה מפני "שואה שנייה" הציבו שוב את האיום של איראן להשיג נשק גרעיני באור הזרקורים. הפער בין הטענה לניצחון צבאי לאזהרה מפני אסון קיומי מעלה כעת שאלות רציניות לגבי המידה שבה הושגו המטרות המוצהרות של התקיפות לבין הערכתו האמיתית של נתניהו את המצב הנוכחי.
אם תוכנית הגרעין של איראן נחלשה כפי שטוען ראש ממשלת ישראל, מדוע יש להציג את איום ההשמדה הגרעינית של ישראל בעוצמה כזו ערב הבחירות? האם אזהרה זו משקפת הערכה חדשה של המצב הביטחוני או ניסיון להחזיר את האיום האיראני לראש סדר היום הבחירותי?
עיתוי המסר, אופן ניסוח האיום והקישור של ביטחון ישראל לבחירתו מחדש של נתניהו - כל אלה מצביעים על כך שלא ניתן לנתח אזהרה זו במנותק מתחרות פוליטית פנימית.
מנקודת מבט זו, יש לראות את ההגזמה של האיום הגרעיני האיראני בהקשר של ניצול פוליטי של דאגה אסטרטגית ארוכת שנים. תמונת הפיצוץ הגרעיני מעל תל אביב מציגה בפני הקהל לא הערכה טכנית ומתועדת של מצבה הגרעיני של איראן, אלא דימוי של אסון פוטנציאלי. השימוש בתמונה כזו בימים האחרונים של קמפיין בחירות מראה כיצד ניתן להשתמש בדאגה ביטחונית בצורה מקסימלית ומפחידה כדי להשפיע על התנהגות הבוחרים.
בהקשר זה, ראויות לציון גם הצהרותיו של נשיא ארה"ב לשעבר ברק אובמה בנאום הקמפיין האחרון שלו באוהיו. הוא הגן על הסכם הגרעין משנת 2015, והזכיר כי ההסכם, על ידי הגבלת תוכנית הגרעין של איראן והקמת מנגנוני ניטור, סיפק דרך דיפלומטית למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני; דרך שלדבריו, לא דרשה שיגור טילים.
התבוננות בחוויה זו מדגישה הבחנה חשובה: מניעת איראן להשיג נשק גרעיני, הערכת היכולות האמיתיות של תוכניתה הגרעינית וטענת איום מיידי להשמדת ישראל הן שלוש סוגיות קשורות אך נפרדות שאין לבלבל ביניהן. תיאור גרפי של פיצוץ גרעיני אינו, כשלעצמו, תחליף לראיות טכניות על מצב תוכנית הגרעין של איראן.
ביטחון ישראל או הישרדותו הפוליטית של נתניהו?
כמובן, אסור לשכוח כי הפחד הביטחוני של המשטר הציוני מתוכנית הגרעין האיראנית הוא חלק ארוך שנים ממדיניות המשטר ואינו ניתן להסברו אך ורק על ידי יריבויות פנימיות. הסוגיה העיקרית בצומת הנוכחי היא העיתוי, העוצמה והאופן שבו פחד זה מנוסח; במיוחד כאשר נתניהו מקשר את בחירת יריבו לאפשרות של השמדה פיזית של הישראלים ומצמצם סכסוכים פנימיים לשוליים חסרי משמעות.
מנקודת מבט זו, ראש הממשלה, המתמודד עם דרישות לאחריות בנוגע ל-7 באוקטובר, מחאות האופוזיציה, תיקים משפטיים ותחרות קשה להקמת קואליציה עתידית, ושהתמודד עם "ייאוש אלקטורלי", מנסה להציב את כל השאלות הללו בצל איום גדול יותר. ההדגשה כי התנגדות פוליטית לנתניהו לא צריכה למנוע את בחירתו של מנהיג מוכשר להתעמת עם איראן מראה, יותר מכל דבר אחר, עד כמה סוגיית דמותו של ראש הממשלה הפכה למרכז המאבק האלקטורלי הזה.
ברור כי המסר האחרון של נתניהו עוסק יותר בנתניהו עצמו מאשר באיראן. הוא מנסה לשכנע את הבוחרים שביטחון ישראל והמשך מנהיגותו הם בלתי נפרדים; כאילו עזיבתו את השלטון תסגור אוטומטית את החלון לעימות עם איראן. כאן סוגיה אסטרטגית הופכת לכלי לשמירת כוח פוליטי: נתניהו מנסה להציג את עצמו לא רק כמועמד לבחירות, אלא כאפשרות האמינה היחידה להבטיח את ביטחון ישראל.
למרות שהזרמים הפוליטיים העיקריים בישראל מאוחדים בהתנגדות לרפובליקה האסלאמית של איראן, נתניהו מנסה להפוך את ההבדל בינו לבין יריביו לסוגיה חיונית על ידי הדגשת האיום האיראני באופן מקסימלי. בהקשר זה, הנושא אינו רק התנגדות לאיראן; זוהי הטענה שרק הוא יכול להביא את העימות הזה לתוצאה הרצויה עבור ישראל.
הבעיה אינה שהרפובליקה האסלאמית של איראן אינה מתכננת לנקום במשטר הציוני או שאין חששות ביטחוניים בהקשר זה; הבעיה היא שנתניהו, במצב שבו הסיכוי להשיג רוב פרלמנטרי מעורפל מאוד עבורו, מנסה ליצור איזון בתודעת הבוחרים בין הישרדותה של ישראל לבין בחירתו שלו. מהותה של אסטרטגיית בחירות זו היא להדגיש את האיום האיראני ולמצבו כסיכון קיומי שניתן להתמודד איתו רק על ידי המשך מנהיגותו.
ככל שעמדתו הפוליטית של נתניהו בבית הופכת מעורפלת יותר, כך הוא הופך ליעיל יותר מבחינה אלקטורלית בקישור עתידה של ישראל לעימות עם איראן. במובן זה, קולו החזק יותר של האיום האיראני בימים האחרונים של הקמפיין אינו רק השתקפות של חששות ביטחוניים, אלא גם סימן לניסיון של נתניהו להמיר חששות אלה להון פוליטי. האיום האיראני אולי חלק ממשי מהחישוב הביטחוני של ישראל, אך האופן שבו נעשה בו שימוש במערכת הבחירות מראה שהוא הפך בו זמנית לכלי לשינוי סדר היום הציבורי ולהפחתת הלחץ לאחריותיות על ביצועי הממשלה, ולנקודת צומת בין חששות ביטחוניים, תחרות אלקטורלית והמאבק לשמירה על כוח פוליטי.
