המצב הרעוע שעומד בפני נתניהו ערב הבחירות בשטחים הכבושים אילץ את טראמפ לתמוך בו בפומבי - תמיכה יקרה שעלולה להחריף את המשבר הרפובליקני. בהקשר זה, נתניהו פרסם מפה של מערב אסיה, בה הדגישו את איחוד האמירויות הערביות וישראל באינדיגו, וכתב: "איחוד האמירויות הערביות הוא ישראל, והמפרץ הערבי הוא..." בהסברו למפה זו, הוא דיבר גם על "ברית בת שש כיוונים בין איחוד האמירויות הערביות לישראל".
לכאורה, צעד זה אמור לשפר את מעמדה של איחוד האמירויות הערביות במשוואות הביטחון האזוריות; עם זאת, המציאות של התפתחויות אלו מראה שנתניהו, במקום להעריך את נדיבותם של מנהיגי אבו דאבי, הופך את המדינה למגן הגנתי עבור ישראל, ובכך מסכן את ביטחון איחוד האמירויות הערביות ופוגע במוניטין הבינלאומי שלה. שתיקתם ואדישותם של שליטי אבו דאבי בעניין זה עלולות לעלות למדינה ביוקר מבחינת עתידה הפוליטי, הכלכלי והביטחוני.
הברית עם אבו דאבי: סימן לעוצמה או הודאה בבידוד?
הברית עם אבו דאבי: סימן לעוצמה או הודאה בבידוד? עם הבחירות המתקרבות בשטחים הכבושים, סקרי דעת קהל מצביעים על המצב הרעוע העומד בפני נתניהו ומפלגת הליכוד שלו. בנסיבות אלה, טראמפ הצהיר בפומבי על תמיכתו בנתניהו כדי למנוע תבוסה מוחצת לבעל בריתו; תמיכה אשר, בהתחשב בהתנגדות הנרחבת בדעת הקהל האמריקאית להקריב את האינטרסים של המדינה למען ישראל, עלולה להחריף את המשבר הרפובליקני.
נתניהו לא רק נכשל בקיום הבטחותיו הפנימיות, החל מהבטחת הביטחון ועד לשיפור הכלכלה, אלא שגם טענותיו על השמדת ההתנגדות מעזה לאיראן לא מומשו. לצד כישלונות אלה, הבידוד הבינלאומי של הישות הציונית הפך בולט יותר ויותר, מה שגרם לנתניהו להגזים ביחסים עם איחוד האמירויות הערביות כדי להקרין תדמית של עוצמה.
ביקורו לאבו דאבי, שם טען כי נפגש עם גורמים ערבים, טיסת פליידובאי שמטרתה להפעיל לחץ ביטחוני על ערב הסעודית, ההכרזה על פריסת מערכת כיפת ברזל באיחוד האמירויות הערביות, וכעת הצגתו את אבו דאבי כ"ישראל של המפרץ הערבי", כולם ניתנים להערכה בהקשר זה. לכן, גישה זו, במקום להיות סימן לעוצמה, היא ביטוי לחולשתו וחוסר האונים של נתניהו. חולשה זו צריכה לשמש כאזהרה חמורה למנהיגי איחוד האמירויות הערביות. על ידי קישור מטרותיהם הביטחוניות, הכלכליות והאזוריות והעולמיות למשטר במשבר, הם סיכנו את עתיד ארצם.
ארכיטקטורה ביטחונית חדשה או פרויקט לערעור הביטחון?
בעוד שהצהרותיו של נתניהו בנוגע לאיחוד האמירויות מונעות במידה רבה משיקולים אלקטורליים, לא ניתן להתעלם מההשלכות של מאמציו לגבש קואליציה חדשה באזור. נתניהו דיבר בעבר על תוכנית להקמת קואליציה בת שש מפלגות; קואליציה שלדבריו תכלול את ישראל, הודו, יוון, קפריסין וכמה מדינות ערביות, אפריקאיות ואסייתיות, כולל אתיופיה ואיחוד האמירויות הערביות.
בינתיים, אנואר גרגש, יועצו של נשיא איחוד האמירויות הערביות, קרא לחיזוק שיתוף הפעולה הביטחוני והביטחוני ולהחייאת מנגנון הביטחון הקולקטיבי באזור. אבל השאלה החשובה ביותר היא: כיצד ניתן לדבר על ביטחון קולקטיבי לאור התנהגות הישות הציונית ואיחוד האמירויות הערביות, מאפריקה ועד מערב אסיה ומהמפרץ הערבי ועד ים סוף, אשר מלבה את חוסר הביטחון?
האמת היא שהתנהגותם של שני המשטרים הללו מדגימה את חתירתם להישרדות על חשבון היחלשות מדינות אחרות. בנסיבות אלה, טענותיהם של נתניהו ואבו דאבי לביטחון אינן מבטיחות יציבות, אלא סוללות את הדרך לאיומים נוספים על הביטחון האזורי והעולמי. ניתן לראות את הצהרותיו של נתניהו כהודאה שבשתיקה בתפקידה המערער של איחוד האמירויות הערביות בעניינים אזוריים; עניין המדגיש את הצורך בפיוס ובפעולה משותפת בין המדינות הנוגעות בדבר כדי להתמודד עם מגמה זו.
העלות העולמית של התקשרות עם ישראל
הצהרותיו של נתניהו נראות כדרך להעניק אמינות לאיחוד האמירויות הערביות ולהגדיר תפקיד חדש למדינה; עם זאת, המציאות היא שצידוד במשטר הציוני גורם לעלויות פוליטיות ובינלאומיות במקום ליצור תועלת לבעלי בריתו. הרחבת התמיכה בפלסטין באירופה ובארצות הברית, העלייה בביקורת הפוליטית על ביצועי המשטר והדרישה ליישום פסקי דין בינלאומיים נגד מנהיגיו מראים כי עלות ההתייעצות עם תל אביב הולכת וגוברת.
איחוד האמירויות הערביות עשויה להפיק תועלת לטווח קצר מיחסים דו-צדדיים עם המשטר הציוני והבית הלבן; אך בטווח הארוך, דרך זו עלולה להחריף את בידודה העולמי ואת חוסר האמון הבינלאומי שלה. מדינה שהוציאה מיליארדי דולרים במשך שנים כדי לתקן את תדמיתה העולמית עומדת כעת בפני הסיכון של הקרבת הישגיה למען ברית יקרה עם נתניהו.
לכן, מה שמוצג כיום כשיפור במעמדה של איחוד האמירויות הערביות עלול להוביל בפועל להחלשת מעמדה העולמי של המדינה. עמידה לצד המשטר הציוני וארצות הברית אינה מבטיחה עוד את השגת המטרות; אלא, הדבר עלול ליצור בעיות שהשלכותיהן חורגות מעבר לחישובים לטווח קצר של שליטי אבו דאבי.
מחיר הבגידה באיראן ובביטחון האזורי
בעוד שנתניהו וטראמפ מדברים על אסטרטגיית ביטחון לאומית חדשה, סמכות על איראן ויכולת להשמיד אותה, ולמקם רשמית את איחוד האמירויות הערביות בעמדת בעלת בריתם, המציאות בשטח מציירת תמונה שונה של טענות אלה.
עמדותיהם של גורמים פוליטיים וצבאיים איראנים מראות שכל טעות בחישוב תיתקל בתגובה כבדה, נרחבת ומהירה; תגובה שיכולה לכלול את תחומי הים, היבשה והחלל. כמו כן, כל מדינה שתשתתף בתוקפנות נגד איראן תתמודד עם השלכות חמורות ועשויה להיות מטרה לתגובת נגד במסגרת ההגנה הלגיטימית של איראן. טילים ומל"טים הם רק חלק מיכולותיה של איראן להתמודד עם תנאים כאלה.
איחוד האמירויות הערביות אולי מרוצה כיום משבחיו של טראמפ ומהתואר "ישראל של המפרץ הפרסי", אך קשירת גורלה לתוקפנות נגד איראן ואיום על הביטחון האזורי עלולים להביא למדינה מחירים כבדים ומתמשכים. אבו דאבי אינה יכולה להמשיך בדרך העימות עם איראן והאזור ולצפות להישאר בצד הבטוח.
איראן, חזית ההתנגדות ודעת הקהל האזורית והעולמית, כשם שאינן מקבלות את כיבוש פלסטין על ידי המשטר הציוני, הן לא יקבלו את הפיכתה של איחוד האמירויות הערביות ל"ישראל של המפרץ הפרסי". המסר של התפתחויות אלו ברור: בניית קואליציות ותעמולה פוליטית אינן יכולות לשנות את המציאות בשטח, והמשך בדרך זו יביא מחירים כבדים למשטר הציוני ולאיחוד האמירויות הערביות.
