הצהרותיהם של כמה חוגים פוליטיים בנוגע להמשך דבקותה של איראן באמנת אי-הפצת נשק גרעיני (NPT) הציתו סוגיה חדשה בנוף התקשורתי, והחיו ויכוח ישן אך רגיש ביותר: האם איראן, בהתחשב במצב הביטחוני הנוכחי ולאחר התקפות צבאיות אחרונות, צריכה להישאר במסגרת האמנה לאי-הפצת נשק גרעיני, או שמא נסיגה יכולה להיות חלק מאסטרטגיית ההרתעה החדשה של המדינה?
חשיבותה של שאלה זו חורגת מעבר לאמנה בינלאומית אחת. ההחלטה בנוגע לאמנה לאי-הפצת נשק גרעיני קשורה קשר הדוק לשלוש סוגיות המקושרות זו לזו: אבטחת מתקני הגרעין והידע הגרעיני, מידת החופש לה נהנית איראן בפיתוח תוכנית הגרעין שלה, ויכולתה הדיפלומטית של המדינה לנהל לחצים חיצוניים. לכן, גם תומכי הנסיגה וגם מתנגדי הנסיגה רואים סוגיה זו מנקודות מבט שונות: כיצד ניתן להבטיח את ביטחונה ואת האינטרסים הלאומיים של איראן אל מול לחצים חיצוניים גוברים?
הטיעון העיקרי של התומכים בנסיגה מה-NPT מבוסס על ניסיון השנים האחרונות. מנקודת מבט זו, איראן הציבה חלק משמעותי מפעילותה הגרעינית במסגרת התחייבויותיה הבינלאומיות ותחת פיקוח בינלאומי. עם זאת, מנגנונים אלה כשלו במניעת לחץ פוליטי, סנקציות ואפילו התקפות צבאיות על מתקניה הגרעיניים. כתוצאה מכך, קיים חוסר איזון בין התחייבויותיה של איראן לבין התמיכה המעשית שהיא מקבלת מהמערכת הבינלאומית.
מבקרי ביצועי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (IAEA) מצביעים על אותה סוגיה. הם טוענים שאם היצמדות לאמנת אי-הפצת נשק גרעיני (NPT) ושיתוף פעולה פיקוחי אינם מבטיחים את ביטחון מתקני הגרעין ואת זכויות המדינות החברות, אזי המשך מצב זה מצדיק הערכה מחודשת. תומכי הנסיגה טוענים כי נטישת מגבלות האמנה עלולה לשנות חלק מחישובי הביטחון של הצדדים המעורבים ולאפשר לאיראן להגדיר מחדש את יחסיה עם מבנים בינלאומיים על בסיס חדש.
בהקשר זה, נסיגה מה-NPT אינה נתפסת בהכרח כצעד לקראת פיתוח נשק גרעיני, אלא כאמצעי לחיזוק כוח המשא ומתן ולהגדרה מחדש של הרתעה. הפעלת סעיף X לאמנה מקבלת משמעות ניכרת גם מנקודת מבט זו. סעיף זה מכיר בזכות לסגת במקרים בהם אירועים חריגים הקשורים לנושא האמנה מאיימים על האינטרסים העליונים של כל מדינה, ובלבד שתינתן הודעה מוקדמת והצהרה על הסיבות לנסיגה.
עם זאת, מתנגדי הנסיגה מעלים שאלה מהותית: האם נסיגה מאמנת אי-הפצת נשק גרעיני (NPT) בהכרח מספקת ביטחון רב יותר לאיראן? חברות באמנה אינה מבטיחה מניעה מוחלטת של מלחמה או לחץ חיצוני, וגם נסיגה אינה מציעה ערובה כזו. למעשה, נסיגה עלולה להחריף את החששות הקיימים לגבי עתיד תוכנית הגרעין של איראן ולסלול את הדרך ללחצים פוליטיים, כלכליים וביטחוניים חדשים.
מנקודת מבט זו, אחד היתרונות החשובים ביותר של הישארות באמנת ה-NPT הוא שימור יכולתה של איראן לממש את זכויותיה הגרעיניות במסגרת אמנה מוכרת בינלאומית. כחברה באמנה, איראן עדיין יכולה לטעון לזכותה לשימוש שלום באנרגיה גרעינית ולנהל את סכסוכיה עם המערב במסגרת משפטית ודיפלומטית. מתנגדי הנסיגה סבורים כי נטישת מסגרת זו עלולה להגביל עוד יותר את מרחב התמרון הדיפלומטי של איראן ולהפוך מפלגות אחרות לפתיחות יותר לבניית קונצנזוס פוליטי נגד טהרן.
יחד עם זאת, אין להתעלם מנקודה מכרעת בוויכוח זה: ביקורת על ביצועי ה-IAEA והמסקנה כי פרישה מאמנת אי-הפצת נשק גרעיני (NPT) היא הכרחית הן שתי סוגיות נפרדות. ביצועיו של גוף בינלאומי עשויים להיות לא מספקים או נתונים לביקורת, אך אין בכך כדי להוכיח, כשלעצמו, כי פרישה מהאמנה היא הכלי האופטימלי לשיפור הביטחון. כדי להגיע למסקנה כזו, יש לבחון בקפידה את ההשלכות המשפטיות, הפוליטיות, הכלכליות והביטחוניות של הנסיגה.
יתר על כן, פרישה מה-NPT אינה משמעותה סיום כל התחייבויותיה של איראן כלפי ה-IAEA. המעמד המשפטי של הסכם ההגנה, התחייבויות קודמות והסדרים קשורים אחרים הם עניינים נפרדים שיש לבחון כל אחד מהם בנפרד. לכן, ההחלטה לסגת אינה סוף העניין, אלא תחילתה של סדרה של החלטות ותגובות הדדיות.
בסופו של דבר, הסוגיה המרכזית מסתכמת במושג "הרתעה". תומכי הנסיגה טוענים כי הישארות באמנה שנכשלה בהגנה על המדינה מפני איומי ביטחון עלולה להיות מגבילה, וכי נסיגה עלולה לשנות את חישוביו של הצד השני. מנגד, מתנגדים מזהירים כי הרתעה אינה מושגת רק על ידי הגדלת העלויות עבור הצד השני. חיוני לשקול את העלויות החדשות שההחלטה תטיל על איראן עצמה, והאם היא תפחית את הסבירות לסכסוך, או להפך, תגדיל אותה.
מנקודת מבט זו, אין לצמצם את הדיון סביב אמנת אי-הפצת נשק גרעיני (NPT) לבחירה בינארית פשוטה בין "כניעה או התנגדות". הישארות באמנה עשויה גם לחייב סקירה של מנגנון שיתוף הפעולה עם סבא"א, הגנה משופרת על מידע ומתקנים רגישים, ושימוש יעיל יותר ביכולות משפטיות ודיפלומטיות. אם נסיגה תיחשב כאופציה, היא תדרוש הסבר מפורט של השלב שלאחר הנסיגה, התגובות הפוטנציאליות של המעצמות הגדולות, ההשלכות הכלכליות וכיצד לנהל את התוצאות.
הסוגיה האיראנית אינה עוד רק בחירה בין "הישארות" ל"נסיגה". הסוגיה המרכזית טמונה בעיצוב אסטרטגיה המאזנת בין הרתעה, ביטחון, זכויות גרעיניות והאפשרות של דיפלומטיה. ניסיון העבר הראה כי הצטרפות או פרישה מאמנה גרעינית לבדה אינה מבטיחה ביטחון לאומי. מה שחשוב הוא מכלול המדיניות שמתפתח לאחר כל החלטה.
מסיבה זו, ניתן לראות את הדיון המחודש סביב אמנת אי-הפצת נשק גרעיני (NPT) בפוליטיקה האיראנית כהזדמנות לדיון מפורט יותר על עתיד תוכנית הגרעין של איראן - דיון שאינו מתעלם מעלויות הנסיגה או מניסיון הלחצים והתקפות העבר. החלטה בעלת ממדים אסטרטגיים כאלה דורשת, מעל לכל, הערכה בו-זמנית של הרתעה, יכולות דיפלומטיות, עלויות כלכליות ותגובות פוטנציאליות מצד גורמים זרים. השאלה המרכזית היא: איזה נתיב מציע את הסיכוי הגדול ביותר לשמר את האינטרסים הלאומיים של איראן בנסיבות החדשות, מבלי להכניס את המדינה, שלא במתכוון, למעגל חדש של לחץ ומתח?
