כישלונה של ערב הסעודית מול נחישותו של העם התימני לעצמאות הפך למציאות בלתי-ניתנת להכחשה בדינמיקה האזורית; עד כדי כך, שאפילו בעלות בריתה המערביות של ריאד – החתומות גם על "מזכר מכה" – נמנעות בזהירות ממעורבות ישירה במלחמה, שמא יישאו גם הן בתוצאות כישלונה. על רקע זה, הצהיר נשיא מצרים, עבד אל-פתאח א-סיסי, במהלך טקס סיום באקדמיה צבאית, כי קהיר תנקוט בכל פעולה נדרשת כדי להגן על ערב הסעודית, אם ריאד תבקש זאת. העובדה שההכרעה הסופית הושארה בידי הפרלמנט – בשילוב עם התקדים של השתתפות מצרים במלחמה בתימן בהובלת סעודיה ב-2015, ומאמציה האחרונים של קהיר לשמש כמתווכת – מעוררת שאלה קריטית: האם כניסה למלחמה תניב למצרים הישגים בני-קיימא, או שמא תבוא אך ורק על חשבון מעמדה הבינלאומי? נראה כי יוזמות השואפות לשלום – דוגמת ההצעה שהציגה איראן – מציעות לקהיר נתיב בטוח יותר, הכרוך בעלויות נמוכות יותר.
גיבוש קואליציה למלחמה: סימן לעוצמה או הודאה בתבוסה?
כאשר מדינות שוקלות אם להיכנס לעימות, הסוגיה הראשונה שיש לבחון היא אופי גיבוש הקואליציה שלהן: האם גיוס בעלות ברית הוא ביטוי לעוצמה, או שמא הוא סימפטום לחוסר יכולת להשיג את היעדים המבוקשים? ערב הסעודית ממשיכה במלחמתה נגד תימן; אולם, עמידתם של הכוחות התימניים מול התוקפנות הזרה – ומאמציהם לשחרר שטחים כבושים – שינו מן היסוד את המציאות בשטח. התקדמותם של הכוחות העממיים לעבר תעז (Taiz) והאיום על עדן – לצד יישום אסטרטגיה של "מצור תמורת מצור" ותקיפות נגד אתרים אסטרטגיים, בהם מתקני "ארמקו" – הגדילו את המחיר שמשלמת ריאד על המלחמה המתמשכת.
בנסיבות אלו, אפילו פקיסטן וטורקיה – למרות הסכמי הביטחון שלהן עם ערב הסעודית – הגבילו את מעורבותן לסיוע הגנתי צנוע בלבד; במקביל, ארצות הברית, צרפת ובריטניה נמנעו מכל מעורבות גלויה ורחבת-היקף בעימות. עבור מצרים, הצטרפות לסכסוך שכזה משמעותה, הלכה למעשה, נשיאה בנטל הכבד של מלחמה שאינה מציעה סיכוי ברור לניצחון עבור הקואליציה בהובלת סעודיה. אי לכך, מתן תמיכה צבאית לריאד – מבלי לבחון בקפידה את המציאות בשטח – אינו יכול להיחשב כהחלטה המשרתת את האינטרסים הלאומיים של מצרים.
המהלך האמריקאי: מוסלמים נגד מוסלמים, ונורמליזציה עם ישראל
על מדינות האזור לגלות ערנות כלפי האסטרטגיה האמריקאית, שמטרתה לסבך מדינות מוסלמיות במלחמת התשה זו כנגד זו – אסטרטגיה הסוללת במקביל את הדרך לנורמליזציה עם המשטר הציוני. יש לראות בהקשר זה את דבריו של טראמפ בדבר נכונותה של סעודיה לקבל סיוע ישראלי במערכה בתימן, כמו גם את המאמצים לצרף מדינות אזוריות נוספות לקואליציה בהובלת סעודיה.
תכלית מהלך זה היא לשנות את סדרי העדיפויות בעולם המוסלמי – ולהחליף את העימותים הפנימיים הנוכחיים בין מדינות מוסלמיות, בעימות קולקטיבי נגד המשטר הציוני. משטר זה ממשיך בכיבושיו בפלסטין, בלבנון ובסוריה; אם תימשך האדישות באזור, האיומים הנשקפים ממנו עלולים בבוא העת להתרחב ולכלול גם את מצרים וירדן. הניסיון שצברו מדינות ערב בעקבות השתתפותן באג'נדה האמריקאית נגד איראן – והמחיר הכבד ששילמו על כך – מהווים תמרור אזהרה משמעותי עבור קהיר. כניסה למלחמה בתימן, במקום לחזק את ביטחונה של מצרים, עלולה להוביל את המדינה למסלול שבו האינטרסים האסטרטגיים שלה ישתלבו עם יעדיהן של וושינגטון ותל אביב.
ביטחון עצמאי: אבן הבוחן האמיתית להתקרבות אזורית
בשבועות האחרונים עלו קריאות לחיזוק הביטחון הקולקטיבי האזורי – בולטת במיוחד קריאתו של אנואר גרגאש, יועץ לנשיא איחוד האמירויות, שהדגיש את הצורך בחידוש שיתוף הפעולה בין מדינות המפרץ הפרסי. מימוש גישה כזו מחייב ביטחון עצמאי ואוטונומיה בקבלת ההחלטות, במקום היגררות למדיניות של ליבוי מלחמות המוכתבת על ידי ארצות הברית והמשטר
הסכמים דוגמת "מזכר מכה" (Mecca Memorandum) יכולים להיות בעלי ערך אסטרטגי רק אם הם מכוונים למאבק בכיבוש הישראלי ולבלימת ההתערבות האמריקאית, ולא אם הם משמשים כנגד מדינות אסלאמיות אחרות. תימן – אשר נקטה עמדה גלויה ותומכת בפלסטין, וכעת עומדת על זכותה להגנה לגיטימית מפני תוקפנות – אינה צריכה להפוך למטרה עבור קואליציות המורכבות ממדינות בעלות רוב מוסלמי. יציבות אזורית תלויה בהתקרבות המבוססת על המציאות בשטח ועל זיהוי ברור של היריב העיקרי. אחרת, הצטרפותה של מצרים לקואליציה בהובלת סעודיה רק תחריף את המשבר ותגדיל את המחיר שתיאלץ האזור לשלם.
היוזמה האיראנית: הזדמנות לבסס את תפקידה של מצרים כמתווכת לשלום
בשנים האחרונות ביקשה מצרים לחזק את מעמדה כמתווכת; מאמצי התיווך שלה בין איראן לבין הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) הם דוגמה לכך. יתרה מכך, הרחבת הקשרים עם איראן, רוסיה וסין – שקיבלה ביטוי בולט בביקורו של נשיא סין בקהיר – משקפת את שאיפתה של מצרים להרחיב את מרחב הפעולה העצמאי שלה בתוך הסדר העולמי. הצטרפות למלחמה בתימן עלולה לערער הישגים אלה ולהטיל ספק בניטרליות של קהיר ובאמינותה כמתווכת – אם כי יש להכיר בכך שהתלות הכלכלית של מצרים בסעודיה נותרה גורם ממשי בתהליך קבלת ההחלטות שלה. במקביל, שר החוץ האיראני, עבאס עראקצ'י, ציין במהלך מפגש של שרי החוץ של הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי (OIC) כי "תהליך מדיני כולל ומקיף" הוא הפתרון לסכסוך שבין סעודיה לתימן. קודם לכן, הוא כבר העביר לעמיתו הסעודי את נכונותה של טהראן לשמש כמתווכת. כמו כן, במכתב לבכירים תימנים, הדגיש עראקצ'י את החשיבות שבהרחבת היחסים. טענתו – שלפיה שתים-עשרה שנות מלחמה הוכיחו את חוסר התוחלת שבפתרון צבאי והדגישו את ההכרח בפתרון מדיני למשבר בתימן – טומנת בחובה הזדמנות עבור מצרים. באמצעות תמיכה ביוזמת השלום של איראן, מצרים עשויה לחזק את מעמדה האזורי ואת אמינותה בזירה הבינלאומית, וזאת מבלי להסתבך בסכסוך או לשאת בעלויות כבדות.
תמיכתה של מצרים ביוזמה זו עשויה להביא לכך שהאינטרסים הלאומיים שלה יעלו בקנה אחד עם השלום והביטחון באזור. מצדה, איראן הביעה נכונות לשתף פעולה עם מדינות האזור במטרה לקדם ביטחון ויציבות שמקורם בתוך האזור עצמו – גישה הכוללת גם את ניהול מצר הורמוז, במסגרת אסטרטגיית ביטחון אזורית שנועדה להתמודד עם תוקפנות מצד ארצות הברית והמשטר הציוני.
