ראש ממשלת ישראל לשעבר, אהוד ברק, השמיע הצהרות מדאיגות ערב הבחירות ב-27 באוקטובר, באומרו כי בנימין נתניהו "סולל את הדרך למלחמה" באופן שעלול לדחות את הבחירות. ברק הוסיף כי נתניהו מכין את התשתית הדרושה למלחמה וכי יש להדיח אותו מהשלטון ב-27 באוקטובר. הצהרות אלה מגיעות כאשר הבחירות הקרובות הן הבחירות הארציות הראשונות בישראל מאז ה-7 באוקטובר 2013, והמלחמות שבאו לאחר מכן, כאשר ביטחון, מלחמה ותפקוד הממשלה אל מול איומים חיצוניים הופכים לנושאים המרכזיים של התחרות הפוליטית.
משמעות דבריו של ברק טמונה לא רק בהאשמה שהטיח בנתניהו, אלא גם בשאלה שהם מעלים באקלים הפוליטי הישראלי: האם נתניהו, בעל כישרון מיוחד בתכנון ויישום תרחישים פיקטיביים כדי להתגבר על מכשולים פוליטיים וביטחוניים, מבקש ליצור מצב לא מציאותי כדי לדחות את הבחירות? וחשוב מכך, האם יידרש מלחמה כדי ליצור מצב זה, או שמא די פשוט לדחוף את האקלים הפוליטי לכיוון "מצב חירום"?
יש הבדל מהותי בין שני התרחישים. אם נתניהו היה פותח במלחמה ישירה ולאחר מכן דוחה את הבחירות, יריביו היו יכולים בקלות לקשר פעולה זו לתהליך הבחירות ולאתגר אותו דרך ערוצים פוליטיים ומשפטיים. עם זאת, אם האווירה הכללית תשתנה בהדרגה למצב חירום, עם אזהרות מפני מתקפה קרובה, רמות איום מוגברות, ועידות ביטחון והדגשת אירועים חשודים, גם הנוף האלקטורלי ישתנה. הבחירות עלולות להפוך למשאל עם על "מי יגן על ישראל" ולא להערכה של ביצועי הממשלה, הכלכלה וענייני הפנים.
דאגה זו אינה מוגבלת לברק בלבד. רויטרס דיווחה כי נתניהו שב להסתמך על תדמיתו כ"מגן ישראל" מפני איומים אזוריים בקמפיין הבחירות שלו, בעוד יריביו מנסים להפוך את הרקורד הביטחוני של ממשלתו ואת כישלונותיה הביטחוניים בשנים האחרונות לסוגיה בחירותית.
בהקשר זה, תקרית פליידובאי מקבלת משמעות מיוחדת. שאלות רציניות נותרו פתוחות לגבי היבטים שונים של האירוע. טיסה FZ1073 נחתה לבסוף בעיר הסעודית לאחר שהוכרז מצב חירום וגובהה הופחת משמעותית. דיווחים בימים הראשונים היו מגוונים בנוגע לאופן שבו נוסעים נכנסו לתא הטייס, כיצד טייס המשנה היה רסן, ומי השתלט על המטוס ברגעים הקריטיים. נותרו ספקות רציניים לגבי היבטים שונים של האירוע שטרם טופלו.
בנסיבות אלה, הופעתם המהירה של נרטיבים המצביעים על "ניסיון להפיל את המטוס" והשוואות לפיגועי ה-11 בספטמבר עלולים להשפיע על תפיסת הציבור לגבי אופי האירוע לפני שכל הפרטים הטכניים ברורים. השאלה המכרעת כעת היא: מדוע חקירה מתמשכת הפכה כל כך מהר לנושא לדיון ביטחוני ופוליטי?
הנושא מקבל משמעות רבה עוד יותר כאשר שמה של איראן מוזכר כמעט מיד בנרטיב. נתניהו הצהיר כי על החקירה לקבוע האם העבריין קיבל הוראות מגורם אחר ואיים כי יהיה מחיר כבד לשלם על מעשה זה. דונלד טראמפ הצהיר אז שאם תוכח מעורבותה של איראן באירוע, טהרן תתמודד עם תגובה אמריקאית חזקה. בינתיים, דיווחים שפורסמו מצביעים על כך שמעורבותה של איראן באירוע טרם הוכחה.
בינתיים, אירוע נוסף התגלה בבריטניה בנוגע לאירוע ליד חיל האוויר המלכותי פיירפורד, אשר תויג במהרה כ"איום איראני". גורמים בריטיים ציטטו אינדיקטורים המצביעים על מעורבות איראנית, ונתניהו טען כי ישראל הזהירה את בריטניה מפני מתקפה בתמיכת איראן לפני שהאירוע התרחש. טהרן הכחישה את ההאשמות הללו, והחקירה הבריטית נמשכת.
עיתוי האירועים הללו, בתיאום עם האקלים התקשורתי המונע פוליטית, מצביע על דפוס שכדאי ללמוד: ראשית, אזהרתו של נתניהו מפני מתקפה אפשרית לפני הבחירות; לאחר מכן תקרית פלידובאי; לאחר מכן הכללת איראן בנרטיב סביב האירוע; ובמקביל, הופעתה של תקרית בבריטניה, המיוחסת גם היא לאיראן. כל זה קורה ככל שמתקרבות הבחירות ב-27 באוקטובר, וככל שמתנגדיו של נתניהו מזהירים מפני ניצול פוליטי של סוגיות ביטחון.
כתוצאה מכך, השאלה החשובה ביותר עשויה לא להיות האם נתניהו מתכוון באופן אישי להסית מלחמה לביטול הבחירות, אלא האם הוא יכול להסיט את אווירת הבחירות הרחק מתחרות פוליטית רגילה על ידי הדגשת איומים חיצוניים והפיכת אירועים מסתוריים לסוגיות ביטחון.
אם התשובה היא כן, אין צורך לפתוח במלחמה. די בכך שהחברה הישראלית תאמינו שהמדינה עומדת על סף איום משמעותי, ובנסיבות כאלה, החלפת ממשלה או קיום תחרות פוליטית תקינה עשויים להיחשב כצעד מסוכן.
כאן הופכות דבריו של ברק למשמעותיים. הוא לא הזהיר מפני "מבצע צבאי ספציפי", אלא מפני מבצע שעלול לשנות את האקלים הפוליטי במידה כזו שהמצב הביטחוני ישפיע על הבחירות. מנקודת מבט זו, ניתן לראות את תקרית פלידובאי ואת תקרית פיירפורד של חיל האוויר המלכותי כחלק מתוכנית אחת, והנרטיב סביבם, יחד עם עיתוי ומהירות "האיום האיראני" שעלה בשני מקרים אלה, ניתן לראות כמרכיב מכריע בתרחיש ביטחוני הקשור לבחירות.
בחירות ה-27 באוקטובר אינן רק תחרות בין מפלגות ישראליות; הן עשויות להיות מבחן לאיזון בין "ביטחון" ל"פוליטיקה" בישראל. השאלה המרכזית היא: האם העלויות החומריות והאנושיות הקטסטרופליות שספגה ישראל בשנתיים האחרונות, כתוצאה מהצתה והרחבת מלחמות מרובות והרג עשרות אלפי נשים, גברים וילדים באזור בתירוץ של מתן ביטחון, הובילו בסופו של דבר לביטחון ולשלום, או שהחריפו את מעגל המתח, חוסר היציבות וחוסר הביטחון?
התשובה לשאלה זו אינה ניתנת לפתרון בהצהרותיהם של פוליטיקאים כמו נתניהו. אלא, יש למדוד אותה על פי ראיות אובייקטיביות להתנהגויות, החלטות ואינטרסים של גורמים אזוריים, ועל פי התוצאות בפועל של מדיניות הביטחון שלהם. אם התוצאה של אסטרטגיית "ביטחון" זו לאורך השנים הייתה התרחבות המלחמה, עלייה באיומים והנצחת מעגל הסכסוך, אז השאלה הופכת לחמורה עוד יותר: האם ביטחון הוא באמת המטרה הסופית, או שמא הוא הפך לאמצעי להנצחת הכוח ולעיצוב מחדש של הנוף הפוליטי?
מנקודת מבט זו, אזהרתו של אהוד ברק מפני נכונותו של נתניהו למלחמה והאפשרות לדחות את הבחירות, יחד עם האופן שבו בנה את הנרטיב שלו סביב אירועים אחרונים, כולל פרשת פלידובאי והטענה החפוזה לאיום איראני, מצדיקים בחינה מדוקדקת. ייתכן שהבעיה אינה טמונה רק בפרוץ מלחמה חדשה, אלא ביצירת סביבה שבה "איום" מאפיל על "תחרות פוליטית", ושבה ביטחון הופך מציווי לאומי לכלי פוליטי.
