העצרת הכללית של האו"ם הייתה עדה השנה לקרב נרטיבים עז. יום אחד בלבד לפני נאומו של נשיא איראן, נשיא ארה"ב, שדיבר מאותו דוכן, האשים את טהרן במונחים נחרצים ביותר בתמיכה בטרור וניסה למסגר את חודשי הסכסוך האחרונים עם הנרטיב המוכר: "איראן היא מקור חוסר היציבות האזורי". תגובתו של מסעוד פזיקיאן לא הייתה רק פוליטית; היא הייתה ניסיון להגדיר מחדש את מקומה של איראן בנרטיב העולמי הזה. הוא דיבר לא רק על מדינה, אלא על אומה; אומה שהציגה את עצמה כקורבן של מלחמה וטרור, אך בו זמנית הצהירה כי היא אינה חוששת ממלחמה ואינה נרתעת ממשא ומתן. מאפיין זה הבדיל את נאומו של פזיקיאן מרבים מנאומיו הקודמים. זו לא הייתה רק הצהרת מחאה, וגם לא קריאה חד-צדדית לדיאלוג. במקום זאת, נאומו התבסס על היגיון תקשורתי מדויק: להעביר את המסר שאיראן מסוגלת להיות גם חזקה וגם רציונלית; מסוגלת להתנגדות תוך שמירה על נתיב הדיפלומטיה פתוח. זהו הרגע שבו הנשיא המתון מתרגם את שפת ההתנגדות לשפת הדיפלומטיה. מהרגע הראשון של נאומו, פזיקיאן שינה את כללי המשחק. במקום להתחיל בטיעונים משפטיים או פוליטיים, הוא הציג תמונות של התלמידים המרטירים ממינאב ולמארד בפני נציגי העולם. בחירה זו לא הייתה שרירותית. דימוי הילדים, קורבנות המלחמה, מעביר את הנרטיב מרמת הסכסוך בין מדינות לרמת דעת הקהל העולמית. בזיציאן ניסה לעמת את הקהל עם קורבנות המלחמה לפני שישפוט את איראן. במילים אחרות, הוא ניסה להפוך את תפקידי המאשים והמאשים; ממדינה שהואשמה בטרור למדינה המציגה את עצמה כקורבן של טרור ותוקפנות.
אבל זו הייתה רק תחילתו של הנרטיב. עיקר הנאום מבוסס על מושג ה"כוח" - אולי המילה הנפוצה ביותר בטקסט. עם זאת, בכל פעם שהוא מדבר על כוח, הוא מוסיף מיד מילה נוספת: כוח להגנה, כוח להישרדות, כוח להרתיע מתוקפנות, לא כוח לשליטה. חזרה מכוונת זו הופכת את מושג הכוח משיח תוקפני לשיח של הרתעה. בזיציאן אינו אומר שאיראן חזקה מספיק כדי לשנות את הסדר האזורי; אלא, הוא אומר שאיראן חייבת להיות חזקה מספיק כדי לא לאיים על הישרדותה שלה.
בהקשר זה, אולי המשפט החשוב ביותר בנאום הוא: "אנחנו לא חוששים ממלחמה כדי להגן על עצמנו, ולא נהסס להיכנס למשא ומתן לשלום". משפט זה מסכם את אסטרטגיית התקשורת של הממשלה לאחר המלחמה. במשך שנים, התנגדות ומשא ומתן הוצגו כמושגים סותרים במרחב הפוליטי האיראני, כאילו בחירה באחד פירושה שלילת השני. בזקיאן שבר את הדיכוטומיה הזו. בנאומו, ההתנגדות אינה מוצגת כחלופה למשא ומתן, אלא כתמיכה בו; הגורם החיוני המאפשר לדיאלוג להתקדם מעמדת חולשה.
...אותו היגיון ניכר גם בחלק העוסק בתוכנית הגרעין. בזקיאן מוציא את נושא הגרעין משפתו הטכנית, העוסקת בצנטריפוגות, רמות העשרה וסנקציות, ומגדיר אותו מחדש בשפת הפיתוח: טכנולוגיה לטיפול בחולים, ביטחון תזונתי, תעשייה ועתיד האנרגיה של המדינה. לאחר מכן, במשפט תמציתי, הוא מנסח את מסגרת המדיניות הגרעינית האיראנית: "אין נשק גרעיני, אין הכחשת ידע גרעיני". הצהרה זו נושאת שני מסרים בו זמנית: דחייה של ייצור נשק גרעיני ודחייה של מונופול על ידע וטכנולוגיה. במציאות, זירת הסכסוך עוברת מ"הפצצה" ל"זכות לפיתוח".
גישה זו להעברת המסר היא מאפיין בולט של השיח. בזקיאן מבקש לשנות את זירת הסכסוך כמעט בכל נושא: מטרור לקורבן הטרור, מהאיום הגרעיני לזכות לפיתוח, מכוח צבאי להרתעה הגנתית, ומביטחון המבוסס על כוח לביטחון המבוסס על שיתוף פעולה אזורי. זה מה שנקרא "הגדרה מחדש של מסגרת הסכסוך" בשיח הפוליטי - תגובה על קרקע שיצרת בעצמך, לא על קרקע שהוגדרה על ידי היריב שלך.
אבל מה שחשוב ביותר הוא האדם שמעביר את המסר הזה. אילו אותן מילים היו מגיעות ממפקד צבאי או גורם ביטחוני, העולם היה שומע אותן בצורת פרסומים ביטחוניים. עם זאת, הדובר הוא נשיא שמאז כניסתו לתפקידו ידוע בסיסמאותיו הדוגלות בדיאלוג, בהפחתת הסלמה ובפיוס. רקע זה עצמו מעניק לדבריו משקל שונה. בזקיאן הוכיח כי ניתן לקדם דיאלוג ובו זמנית לקדם הרתעה, מבלי שאחד יבוא על חשבון השני.
לאורך נאומו, הוא הציג את המשא ומתן כתנאי לכבוד הדדי. הוא לא נמנע ממנו ולא קיבל אותו ללא תנאי. המסר היה ברור: איראן מוכנה להסכם, אך כזה שמרגיע את העולם לגבי אופייה השליו של תוכנית הגרעין שלה ומבטיח את זכויות העם האיראני. זהו הדימוי שממשלה מתונה מבקשת להקרין; ממשלה הרואה בדיאלוג אמצעי לפתרון המשבר, לא סימן לנסיגה.
אחד החלקים החשובים ביותר בנאום התייחס לשכנים ולביטחון האזורי. ההצהרה "איננו רואים בשכנינו יריבים ביטחוניים; אלא, אנו רוצים שהם יהיו חזקים", היא אולי המסר האזורי המשמעותי ביותר מאיראן בשנים האחרונות. זה לא רק נימוס דיפלומטי; זה מבטא מודל שונה של ביטחון אזורי. בסיסיאן אינו מציג את הביטחון כמשחק סכום אפס; הוא אינו רואה את ביטחונה של איראן כתלוי בחוסר הביטחון של שכנותיה, והוא מדגיש כי משבר במדינה אחת יתפשט בהכרח לכל האזור.
...באותו כיוון, הדיון על מצר הורמוז לא הוצג במונחים של איומים, אלא במונחים של צדק ושוויון זכויות. הוא לא אמר שאיראן תסגור את מצר הורמוז, אלא שזה לא מקובל לשלול ממדינה הנחשבת לשומרת ההיסטורית של נתיב מים זה את זכויותיה לשיט וסחר חופשיים, בעוד שאותו נתיב משמש להובלת נשק וציוד צבאי נגד איראן. הבדל זה ברטוריקה הוא משמעותי ביותר; הוא מגן על אינטרסים לאומיים מבלי לנקוט בשפה מתסיסה. בין ההיבטים של נאומו שזכו לתשומת לב רבה באיראן הייתה ההתייחסות החוזרת ונשנית לנוכחותם של אנשים ברחובות בחודשים האחרונים. בסאג'יאן לא אמר שכוחה של איראן טמון אך ורק בטילים ובמערכות ההגנה שלה, אלא שהאנשים היו ברחובות כל לילה, ושהם מהווים את כוחה של איראן. אמירה זו הופכת את הרחוב מתפיסה פוליטית לתפיסה של ביטחון לאומי. בנרטיב שלו, העם אינו נתפס כצופים במלחמה או כלי תעמולה בלבד, אלא כעמוד השדרה של ההרתעה. זהו מושג "ביטחון מבוסס-עם", אשר נכנס לשיח הפוליטי האיראני בעוצמה חסרת תקדים בחודשים האחרונים.
למעשה, בסאג'יאן מינף את מורשת ההתנגדות החברתית באו"ם. הוא הדגים לעולם כי חוסנה של איראן אל מול לחץ צבאי נובע לא רק מיכולותיה ההגנתיות, אלא גם מהלכידות הלאומית שלה. מסר זה היה קריטי הן לדעת הקהל העולמית והן לחברה האיראנית, וגרם להם להרגיש שקיומה של איראן והקורבנות שהקריבה במהלך חודשי המלחמה זוכים להכרה ברמה הבינלאומית הגבוהה ביותר.
אבל אולי החלק החכם ביותר בנאום היה התקפתו על "הסטנדרטים הכפולים" של המערכת הבינלאומית. בסאג'יאן לא עסק בוויכוח אידיאולוגי; במקום זאת, הוא הציג סדרה של סתירות פשוטות ובולטות: ישראל אינה חברה באמנת אי-הפצת נשק גרעיני, בעוד שאיראן כפופה לפיקוח; ישראל מחזיקה בנשק גרעיני, בעוד שאיראן נמצאת תחת סנקציות; אזרחים נהרגים, אך הקורבן מואשם. בסאג'יאן חרג מעבר לסוגיית איראן והטיל ספק באמינותה של המערכת הבינלאומית עצמה.
חלק זה של הנאום חשוב במיוחד מנקודת מבט שכנועית, משום שהוא מאלץ את הקהל לשקול את הגינותם של הכללים הבינלאומיים, לא רק ביחס לאיראן. במקום להתלונן רק על הסנקציות שהוטלו על איראן, בסאג'יאן טוען שאם החוק הבינלאומי יוחל רק כאשר הוא משרת את האינטרסים של המעצמות הגדולות, התוצאה תהיה עולם שבו כל המדינות מחפשות ביטחון רק באמצעות כוח צבאי. אזהרה זו אינה מוגבלת עוד לאיראן; כעת היא מצביעה על עתיד הסדר העולמי.
אותו היגיון ניכר בחלק המוקדש לפלסטין. בז'יסיאן אינו מציג את ההתנגדות כארגון או תנועה פוליטית בלבד, אלא כתגובה אנושית טבעית לכיבוש, עקירה והפצצה. הוא הופך את ההתנגדות ממושג פוליטי למושג הומניטרי, וטוען שכל עוד כיבוש ואי צדק קיימים, ההתנגדות תימשך. שינוי זה בטרמינולוגיה מעמת את הקהל העולמי עם מושג אוניברסלי: הזכות להגן על מולדתו וביתו של אדם.
אולי המילה החשובה ביותר בנאום היא "אמון", מילה שגם במקרה חופפת לסיסמה הרשמית של הפסגה. בזיסיאן מאמין שאמון אינו בנוי על מילים, אלא על יחס שווה. לדעתו, אמון נבנה מחדש כאשר ננטשים סטנדרטים כפולים, זכויות האומות זוכות ליחס שווה, וסנקציות אינן מחליפות דיפלומטיה. כאן, הנאום עובר מהגנה לאומית להצעה לרפורמה במערכת הבינלאומית.
מנקודת מבט של ניתוח תוכן, נאום זה מכוון לחמש קבוצות שונות, שלכל אחת מהן מסר ייחודי משלה. עבור העם האיראני, זהו מסר של גאווה לאומית ואחדות, המסמל כי כוחה האמיתי של המדינה טמון באזרחיה. עבור ארצות הברית, זהו מסר של הרתעה, המצביע על כך שמלחמה וסנקציות לא יכריחו את איראן להיכנע. עבור אירופה והאומות המאוחדות, זהו מסר המבקר סטנדרטים כפולים וקורא ליישום אובייקטיבי של החוק הבינלאומי. עבור שכנותיה של איראן, זהו מסר של שיתוף פעולה וביטחון משותף. עבור מדינות הדרום הגלובלי, זהו מסר המגן על הזכות לפיתוח ולשוויון בין מדינות בסדר העולמי.
אופי רב-גוני זה הופך את נאומו של בזיסיאן מטקסט מחאה לטקסט אסטרטגי. הוא דובר מספר שפות בו זמנית: שפת החוק, שפת הביטחון, שפת האתיקה ושפת הדיפלומטיה. גאונותו של נאום זה טמונה בעובדה שכל אחת מהשפות הללו אינה נשללת מהאחרות.
ניתן להבין את ההשלכות הפנימיות של נאום זה גם מנקודת מבט זו. לאחר חודשים של מלחמה, סנקציות ולחץ, החברה האיראנית נזקקה נואשות לנרטיב המשלב כבוד ותקווה. בז'יאן לא הבטיח ניצחון צבאי וגם לא שלום מיידי, אלא שאיראן חזקה מספיק כדי לחתור לשלום מעמדה של כבוד. שילוב זה של רוח התנגדות ופוטנציאל לדיפלומטיה פתוחה הדהד בקרב פלח רחב של הציבור. התגובה החיובית והמתמשכת של פקידים ומנהיגים פוליטיים במדינה לנאום זה נובעת מעובדה זו ממש.
אין לראות את נאום ניו יורק רק כנאום באו"ם, אלא כניסיון רציני ראשון של הממשלה לגבש את מדיניות החוץ האיראנית לאחר המלחמה. אם נרטיב זה יימשך, מדיניות החוץ האיראנית תוכל להתבסס על שלושה עמודי תווך: עוצמה להגנה, דיפלומטיה להפחתת הסלמה וצדק כבסיס לסדר האזורי והעולמי.
אולי ההישג המשמעותי ביותר של נאום זה היה המעבר בדיפלומטיה מעמדה של דרישות לעמדה של כבוד. המסר הסופי של בז'יאן לא היה שאיראן מקבלת בברכה מלחמה, וגם לא שהיא תקבל כל תנאי לשלום; אלא שהמסר שלו היה שאיראן מוכנה לדיאלוג, אך דיאלוג שבו כוח לא יחליף את החוק, ושבו זכויותיהן השוות של האומות לא יוקרבו לטובת רצון המעצמות. זה היה, מעל לכל, ניסיון לעצב מחדש את הנרטיב של איראן בעולם; נרטיב שביקש להציג את איראן כמדינה גמישה, רציונלית ובעלת אוריינטציה להסלמה, לא כזו שמעדיפה אפשרות אחת על פני השנייה בין התנגדות לדיפלומטיה.
