מנהיגים קנדיים, תוך שהם מזילים דמעות תנין ומעמידים פנים שהם מגנים על זכויות אדם, הפכו למוקד בויכוחים מערביים נגד מדינות אחרות, בעוד שהרקורד הפנימי של המדינה שזור בסוגיה הנוראית של רצח העם של הילידים - עניין שנותר אפוף מסתורין במובנים רבים. למרות שמנהיגי המדינה, על ידי קביעת ה-30 בספטמבר כ"יום לאומי לאמת ופיוס" וטוענים לכבוד ילדים ילידים שהיו קורבנות של חינוך פנימייתי, מבקשים להקרין תדמית חיובית של זכויות אדם, נותרו שאלות רבות בנוגע לרציחות ולקברים הלא מסומנים של ילדים אלה. פיוס ללא אמת ואחריות לא יכול לרפא את פצעי מאה של פשיעה שיטתית, והגיע הזמן לדרוש שקיפות, אחריות וענישה למבצעים ולאלה שאפשרו פשע זה הן בקנדה והן בבריטניה.
קברים לא מסומנים: מסמכים שקטים של רצח עם
מאז ייסוד קנדה במאה ה-19, ממשלת המדינה יישמה תוכנית המכונה "מודרניזציה" של עמים ילידים, במסגרתה הופרדו ילדים ילידים ממשפחותיהם ושבטיהם והועברו לפנימיות או למשפחות לבנות. מערכת זו, שנמשכה בין השנים 1831 ל-1996, הפרידה כ-150,000 ילדים ילידים ממשפחותיהם והועברה לבתי ספר קתוליים.
בשנת 1883, הקטור לנגווין, שר השירות הציבורי של קנדה, הצהיר כי על מנת שילדים יקבלו חינוך ראוי, יש להפריד אותם ממשפחותיהם. דו"ח של ועדה פדרלית מראה גם כי בני אותה משפחה הופרדו זה מזה בבתי ספר אלה. השימוש בשמות ילידים נאסר, ילדים נאלצו לאמץ שמות נוצריים אירופיים, ונאסר עליהם לדבר בשפות האם שלהם.
רבים מהילדים הללו מתו ממחלות, התאבדות, תאונות או בזמן בריחה מבית הספר, ומספר משמעותי לא חזר הביתה, ונקברו בקברים לא מסומנים. גילוי מאות קברי אחים, כולל קברי ילדים צעירים, שופך אור על מציאות מחרידה זו; עם זאת, גורלם של רבים מהקברים הללו נותר אפוף מסתורין.
מאחורי מסכת הכנסייה: אחריות המדינה לפשע
ממשלת קנדה ניסתה במידה רבה להטיל את האשמה לפשע זה על הכנסייה. ראש הממשלה לשעבר ג'סטין טרודו ביקש באופן אישי את נוכחותו של האפיפיור והתנצלותו בפני העמים הילידים, והאפיפיור פרנציסקוס אכן התנצל על ההתעללויות שבוצעו בבתי ספר פנימיים.
עם זאת, הבעיה הבסיסית היא שבתי ספר אלה פעלו במסגרת מדיניות הממשלה הפדרלית, ולא ניתן להסתיר את אחריות הממשלה מאחורי תפקידה של הכנסייה. בהתחשב במצב הקטסטרופלי שילדים אלה סבלו, אשר ניכר מזה שנים, שתיקתם של פקידי הממשל הקנדי אינה יכולה להפחית מאחריותם. הם אינם יכולים לטייח את אחריותם ההיסטורית על ידי הדגשת תפקידה של הכנסייה והפנייה לספרות בנושא זכויות אדם.
רצח העם לא נפסק; הוא רק שינה את צורתו.
רצח עם זה אינו מוגבל לעידן בתי הספר הפנימיים. עמים ילידים, המהווים כארבעה אחוזים מאוכלוסיית קנדה, ממשיכים להתמודד עם עוני נרחב, התמכרות, אפליה מבנית ומחסור. דיווחים מצביעים על כך שנשים ילידיות נוטות יותר למות או להיעלם מאשר נשים אחרות. קהילות ילידים מסוימות עדיין מתקשות בגישה למים נקיים, ושיעור הילידים בבתי כלא פדרליים עלה מכחמישית בשנת 2015 לכשליש.
חקירה לאומית תיארה את היעלמותן או רצחן של אלפי נשים וילדות ילידיות כ"טרגדיה לאומית בקנה מידה גדול" ו"רצח עם", והעריכה כי יותר מ-4,000 נשים ילידיות נעדרות. דו"ח משנת 2019 של הדווחת המיוחדת של האו"ם, ליילאני פרחה, הזהיר גם הוא מפני מצב הדיור של הילידים בצפון קנדה. במהלך מגפת הקורונה, דו"ח של סטטיסטיקה קנדה משנת 2020 מצא כי יותר משליש מהילידים לא היו מסוגלים לעמוד בהוצאות המחיה הבסיסיות שלהם.
בריטניה: שותפה היסטורית לפשע בלתי נסלח
לצד הממשלה והכנסייה, לא ניתן להתעלם מתפקידה של בריטניה בהיסטוריה של הקולוניזציה ובמדיניות הנוגעת לעמים ילידים בקנדה. חברי האסיפה הלאומית האבוריג'ינית של קנדה, במהלך פגישתם עם הנסיך צ'ארלס באוטווה, דרשו התנצלות מהמלך הבריטי על "רצח העם וההיטמעות התרבותית" של ילדים ילידים.
קנדה הייתה מושבה צרפתית עד 1713, לאחר מכן עברה לשליטה בריטית ונשלטה על ידי הממשלה הקולוניאלית הבריטית עד המאה ה-19. קנדה זכתה בעצמאות חוקתית בשנת 1982, אך המלוכה החוקתית שלה נותרה קשורה למלוכה הבריטית.
בנרטיב סביב פשע זה, כלי תקשורת ומוסדות בריטיים, כולל ה-BBC, התמקדו בעיקר בתפקידם של מרכזים דתיים וברשלנותם בטיפול במצבם של הילדים - נרטיב שאינו פוטר את ממשלות קנדה ובריטניה מאחריות.
כיום, קנדה מבקרת מדינות אחרות על הפרות זכויות אדם לכאורה, בעוד שהרקורד שלה נע בין רצח עם של ילדים ילידים לפעולות צבאיות באפגניסטן, תמיכה ברצח העם בעזה ותמיכה ברוצחי הסטודנטים ממיניאפוליס. "יום פיוס" ללא אמת ואחריות לא יכול לכסות על פשע זה. הפרת זכותם של ילדים לחיים על רקע גזע וצבע עור היא פשע שיטתי ולא אנושי, ויש להעמיד את מבצעיו ומנהיגיו לדין.
