משבר האנרגיה הנובע ממלחמת איראן הגיע לנקודה שבה לא ניתן עוד למדוד אותו אך ורק על פי מחיר הנפט הגולמי או מצב השווקים הגלובליים. סולר, דלק חיוני לתחבורה, לחקלאות ולתעשייה, הפך למקור לחץ עיקרי על הכלכלות המערביות, ובצעד חסר תקדים, וושינגטון דורשת מבעלות בריתה האירופיות לשחרר חלק מעתודות הסולר האסטרטגיות שלהן.
על פי רויטרס, ממשל טראמפ ביקש מצרפת וגרמניה להפחית את עתודות הסולר החירום שלהן כדי לסייע בהגדלת האספקה ובריסון המחירים העולמיים. בתמורה, וושינגטון גם איימה להגביל את יצוא הסולר האמריקאי לאירופה. מקור אירופאי אמר לרויטרס כי ארצות הברית דרשה שחרור של 120 מיליון חביות סולר מעתודות האיחוד האירופי על פני תקופה של שישה חודשים, נפח הכולל יותר מ-40% מעתודות החירום של האיחוד האירופי של סולר ונפט לחימום.
דרישה זו מגיעה בתקופה שבה ארצות הברית עצמה מתמודדת עם מחירי סולר עולים. מחיר דלק זה בארה"ב הגיע לאחרונה לכ-6.53 דולר לגלון, וממשל טראמפ בוחן אפשרויות להגדלת האספקה המקומית ולהורדת מחירים. כתוצאה מכך, וושינגטון ניצבת בפני דילמה: מצד אחד, עליה להגדיל את ההיצע בשוק העולמי, ומצד שני, היא שוקלת להפחית את היצוא שלה כדי לתמוך בשוק המקומי.
במקביל, צד ההיצע העולמי מתמודד עם אילוצים מקבילים. יצוא של מוצרי נפט מסוימים מהמזרח התיכון ירד עקב השלכות המלחמה, ההגבלות הרוסיות נמשכות, וסין נקטה צעד משמעותי בכך שהפסיקה את יצוא מוצרי הנפט המזוקקים שלה באוקטובר. מקורות סחר מסרו לרויטרס כי בתי זיקוק סיניים ביטלו משלוחי יצוא לחודש אוקטובר או נמנעו מתכנון שלהם, תוך מתן עדיפות לאספקה ואחסון מקומיים.
חשיבות החלטתה של סין טמונה בעובדה שבנסיבות רגילות, השוק העולמי יכול לפצות על חלק מגירעון ההיצע מיצואן אחד עם אחר; אך כאשר מספר מקורות אספקה עיקריים מוגבלים בו זמנית, הלחץ מועבר ישירות למלאי ולמחירים. במצב כזה, פנייתה של וושינגטון לאירופה לשחרר עתודות אסטרטגיות מקבלת משמעות שונה: ארצות הברית מסתכלת גם מעבר לגבולותיה כדי לנהל את הלחץ המקומי.
כמובן, אירופה אינה ניצבת בפני בחירה קלה. צרפת וגרמניה מחזיקות בנתח משמעותי מעתודות הסולר האסטרטגיות של האיחוד האירופי, ותקנות האיחוד האירופי מחייבות את המדינות החברות לשמור על מלאי חירום השווה ערך ללפחות 90 ימי יבוא נטו או 61 ימי צריכה מקומית. לכן, העתודות שוושינגטון רוצה לשחרר אינן רק מלאי מסחרי, אלא חלק מחיץ הביטחון האנרגטי של אירופה מפני משברים עתידיים.
מצב זה מציג פרדוקס משמעותי: ארה"ב צריכה להגדיל את האספקה העולמית כדי להקל על לחצי מחירי הדלק המקומיים, ובמקביל מסתכנת בהגבלת יצוא הסולר שלה. אירופה צריכה גם לשחרר את עתודותיה כדי להוריד את המחירים, אך ככל שהיא משתמשת בהן יותר, כך יש לה פחות מרחב תמרון כדי להתמודד עם המשבר.
מסיבה זו, לא ניתן לראות את סכסוך הסולר כסכסוך כלכלי גרידא בין בעלות ברית, אלא כאינדיקטור לשינויים בחישובי ביטחון האנרגיה משני צידי האוקיינוס האטלנטי. אירופה חייבת להחליט כמה מעתודותיה תשתמש כדי לטפל בבעיה הנוכחית, בעוד שמשך משבר האנרגיה הנובע ממלחמת איראן נותר לא ודאי.
סולר רגיש יותר מסחורות רבות אחרות בשל תפקידו המרכזי בכלכלה. מחירי דלק גבוהים יותר מגדילים ישירות את עלויות התחבורה היבשתית, החקלאות, הייצור והחימום, ועלייה זו עלולה להיות מועברת בשרשרת האספקה למגזרים אחרים. כתוצאה מכך, לחץ על שוק הדלק עלול להתבטא בלחצים אינפלציוניים, מה שמאלץ את קובעי המדיניות להתמודד בו זמנית עם משבר האנרגיה והשלכותיו הכלכליות.
בהקשר זה, הזינוק במחירי הנפט בעקבות הידיעה על הגבלות האספקה מדגים את רגישות השוק אפילו לאינדיקציה הקלה ביותר להפחתת האספקה. בשוק כזה, כל החלטה בנוגע לעתודות אסטרטגיות יכולה להשפיע לא רק על המחירים אלא גם על ציפיות משתתפי השוק.
בינתיים, הצהרותיו של טראמפ לפיהן סוגיית איראן תיפתר "בקרוב, בדרך זו או אחרת" ראויות לציון, כמו גם מאמצי וושינגטון לנצל את העתודות האירופיות; עם זאת, הצהרות אלה לבדן אינן מצביעות על כך שהמשבר מתקרב לסיומו. מה שברור כעת הוא המאמץ לנהל את העלויות הכלכליות של המשבר בתקופה שבה שרשרת אספקת הדלק נמצאת תחת לחץ.
הבעיה העיקרית כעת היא שעתודות אסטרטגיות קונות זמן אך אינן מחליפות את הצורך בייצוב אספקה קבוע. ארצות הברית, אירופה וסין מגיבות כולן למציאות משותפת: שוק מוצרי הנפט העולמי איבד את רשת הביטחון הקודמת שלו, וכל שחקן מרכזי נותן עדיפות לביטחון האנרגיה המקומי שלו יותר מאי פעם.
בהקשר זה, מלחמת הדלק בין ארצות הברית לאירופה אינה רק מחלוקת על כמה מיליוני חביות, אלא מבחן לחוסן של הכלכלות המערביות לנוכח משבר אנרגיה ממושך. ככל שהמשבר נמשך זמן רב יותר, כך השאלה הופכת קריטית יותר: מי ישחרר את עתודותיו? מי יישא במחיר המשבר המתמשך הזה?
