איומיו של דונלד טראמפ נגד איראן ותגובתו הברורה והנחרצת של מסעוד פזשכיאן באו"ם לא היו רק עימות מילולי בין טהרן לוושינגטון. תוך שעות ספורות, שוק הנפט הגיב לעימות זה. נפט גולמי מסוג ברנט זינק בכ-4% ב-23 בספטמבר והגיע ל-103.08 דולר לחבית - צעד שהדגים את הסיכון המתמשך למשבר במזרח התיכון, ובמיוחד במצרי הורמוז, על פי חישובי הסוחרים.
מצד אחד, טראמפ דיבר על משא ומתן, ומצד שני, הוא איים "להשמיד" את איראן אם לא יושג הסכם. בהקשר זה, טהרן דחתה באופן מוחלט את המשא ומתן תחת לחץ ואיומים, שטראמפ פירש כקבלת תנאי וושינגטון. בנאומו, פזקיאן הדגיש את התנגדותה של איראן ואת סירובה להיכנע ללחץ, כפי שהיה המצב בשבעת החודשים האחרונים. דיווח של רויטרס תיאר גם את עמדות שני הצדדים כעדיין רחוקות מאוד זו מזו.
עם זאת, חשיבותו של אירוע זה גוברת כאשר עמדות פוליטיות אלה מקושרות להתנהגות שוק הנפט, שהוא אינדיקטור רגיש ביותר.
בעוד שטראמפ וכמה כלי תקשורת מערביים קידמו סימנים של התקדמות במשא ומתן ובפתיחה מחדש של מיצרי הורמוז, מחירי הנפט צנחו, כאשר נפט גולמי מסוג ברנט אף ירד מתחת ל-100 דולר. עם זאת, ככל שהעמדות האמיתיות של שני הצדדים התבהרו והציפיות לנסיגה מטהראן פחתו, מחירי הנפט התאוששו, וחצו את רף 100 הדולר.
אינטראקציה זו יכולה להיחשב כאינדיקטור עצמאי להערכה העולמית של ההשפעה האמיתית של עמדת כל צד במשבר הנוכחי. מחירי הנפט מושפעים בו זמנית ממגוון משתנים, כולל רמות היצע, עתודות, יצוא ממדינות אזוריות, התפתחויות צבאיות וציפיות שוק. אך התנהגות המחירים שולחת מסר ברור: התרחיש של פתרון מהיר למשבר הורמוז טרם התממש בדינמיקת השוק.
כאן, מושג ה"חוסן" חורג משיקולים צבאיים גרידא. היכולת לעמוד בסכסוך כזה אינה מוגבלת לקיום פעילות או עמידות בלחצים כלכליים; היא כוללת גם את היכולת לשמור על מינוף שמגדיל את עלות המשבר עבור הצד שכנגד.
מיצרי הורמוז הם כלי מרכזי בהקשר זה. לפני המשבר, מיצרי הורמוז היו אחד מנתיבי הספנות החשובים בעולם לנפט ולגז טבעי נוזלי, וכל שינוי בקיבולת המעבר, במהירות או בתנאים שלו משפיע ישירות על תמחור סיכוני האנרגיה. לכן, השוק מגיב לשאלה האם הסיכון לשיבוש מתמשך בנתיב זה בוטל, במקום פשוט להסתכל על מספר הספינות העוברות בו.
מנקודת מבט זו, ניתן לראות את תגובת מחירי הנפט כמדד אמיתי לציפיות השוק. ככל שגדלה הסבירות להסכם שיוביל להפחתת המתיחות ולפתיחה מחדש של מיצרי הורמוז, כך "פרמיית ביטוח המלחמה" במחיר הנפט נמוכה יותר; לעומת זאת, ככל שגדלה הסבירות לעימות מתמשך, כך אותו סיכון משתקף יותר במחיר.
בהקשר זה, הצהרותיהם של טראמפ והרופאים מייצגות לא רק שתי עמדות פוליטיות מנוגדות, אלא שני נרטיבים שונים לגבי עתיד המשבר. הנרטיב של וושינגטון מבוסס על הפעלת לחץ מקסימלי ואילוץ טהרן לקבל תנאים אמריקאיים, בעוד שהנרטיב של טהרן מבוסס על התנגדות ללחץ ודחיית כל הסכם תחת לחץ.
עם זאת, שוק הנפט רואה את שני הנרטיבים הללו דרך עדשה שונה: האם עימות זה יוביל לפתיחה מחדש בת קיימא של מיצרי הורמוז?
אבל חוסן אינו רק עניין של כוחן של ממשלות וצבאות; גם אנשים הם מרכיב מפתח. בארצות הברית, כל עלייה מתמשכת במחירי האנרגיה יכולה לעבור מבעיית שוק לבעיית חברתית ואז פוליטית, שכן עלות הדלק משתקפת ישירות בתקציבי משקי הבית, בתחבורה ובמחיר הסחורות.
סקר של NPR/PBS News/Marist שפורסם ב-23 בספטמבר ממחיש קשר זה באקלים הבחירות בארה"ב. בקרב מצביעים רשומים, הכלכלה ומחירי הדלק הם נושאים מרכזיים בבחירות אמצע הקדנציה, ולמצביעים יש דעות מעורבות לגבי איזו מפלגה יכולה לנהל בצורה הטובה ביותר את מחירי הדלק. זה המצב גם בקרב עצמאיים.
בעוד שנתונים אלה לבדם אינם מוכיחים קשר סיבתי בין מחירי הנפט, מלחמה והתנהגות הצבעה, הם כן מצביעים על כך שמחירי הדלק הם בעיה אמיתית באקלים הבחירות הנוכחי בארה"ב. במילים אחרות, עליית מחירי האנרגיה אינה רק אינדיקטור כלכלי; היא חלק חשוב מהחוויה היומיומית של המצביעים.
מנקודת מבט זו, לחוסן האמריקאי יש גם תקרה חברתית. הממשלה בוושינגטון יכולה לעמוד בעלויות הצבאיות והכלכליות של משבר לזמן מה, אך אם עליית מחירי הנפט תתבטא בייקר דלק, עלויות תחבורה גבוהות יותר ועומס גדול יותר על תקציבי משקי הבית, כפי שקורה כעת, הסוגיה עוברת ממדיניות חוץ לפוליטיקה פנים-ארצית. שם, השאלה אינה עוד רק כמה הממשלה יכולה להרשות לעצמה להמשיך את הלחץ על איראן; אלא כמה הציבור האמריקאי מוכן לשלם עבור מדיניות זו.
כאן נפגשים הורמוז, שוק הנפט והבחירות בארה"ב. ככל שגדל הסיכון לשיבושים מתמשכים בהורמוז, כך גדלה הסבירות שפרמיית המלחמה במחירי הנפט תימשך; וככל שמחיר זה יגולגל יותר לדלק וליוקר המחיה, כך יגדל הלחץ החברתי על קובעי המדיניות. מגמה זו לא בהכרח תוביל לתוצאה ספציפית בבחירות, אך היא מראה כי החוסן של שני הצדדים לא יימדד רק בשדה הקרב; הוא יימדד גם בתחנת הדלק, בתקציבי משקי הבית ובסופו של דבר בקלפי.
אז אולי ניתן לסכם את המסר העיקרי של ה-23 בספטמבר כך: טראמפ דיבר באו"ם על כוחה של אמריקה, על הרופאים על אי-כניעה, ועל רצונה ויכולתה של איראן להמשיך להתנגד ולא לקבל תנאים שנכפו. שוק הנפט, על ידי ניתוח ריאליסטי של עמדות המפלגות על סמך כוחן לממש את עמדותיהן, תמחר את הסיכון למשבר מתמשך על ידי התאוששות. אבל אם סיכון זה יימשך, מבחן החוסן יועבר מממשלת ארה"ב לעם, שם מחיר האנרגיה כבר אינו רק מספר כלכלי, אלא חלק מהעלות שהחברה צריכה להחליט לשאת לקראת בחירות אמצע הקדנציה לקונגרס.
בנסיבות כאלה, גם אם טראמפ יגייס את כל יכולותיו האישיות ואת אלו של התקשורת המזוהה כדי להמעיט בהשפעת הנסיבות הנוכחיות על הבחירות או כדי להמעיט בחשיבות העובדה שלתוצאות הבחירות אין השפעה על החלטותיו, המציאות הפוליטית, החברתית והכלכלית של הסביבה הפנימית של אמריקה תכריח אותו להצהיר הצהרות שונות שיהיו רחוקות מאוד מהרטוריקה הבריונית בה השתמש בנאומו האחרון באו"ם.
