בין כל הסיפורים המסופרים על חייו של האדמירל שאהיד עלי שמח'אני, אולי שום מאפיין אינו חושף את המימדים האמיתיים של אישיותו כמו זיקתו העמוקה לספרים, קריאה ומחקר. רבים הכירו אותו כמפקד אסטרטגי, פוליטיקאי מנוסה ומנהל ביטחון, אך אלה שהיו קרובים אליו דיברו על אדם שעבורו ספרים היו חלק בלתי נפרד מחיי היומיום שלו. רבים הכירו את שמח'אני בזכות אחריותו הביטחונית, הצבאית והפוליטית, אך אלה הקרובים אליו אמרו שוב ושוב שמאחורי פניו הרציניות והאסטרטגיות של מפקד בכיר זה, הסתתרה רוח חיפושית, מתחשבת ואוהבת קריאה.
מנעוריו ועד לרגעים האחרונים לחייו, הוא ראה בקריאה לא תחביב, אלא הכרח לצמיחה אישית, קבלת החלטות וידע מדויק על התפתחויות העולם. עבורו, ספרים היו כלי של כוח רך; כלי להבנה עמוקה יותר של האדם, החברה, הפוליטיקה והביטחון.
לרגל פתיחת יריד הספרים הווירטואלי, חשוב שבעתיים לזכור דמויות כאלה; דמויות שהראו כי היכרות עם ספרים אינה שייכת רק לאוניברסיטאות ולספריות, אלא שגם בתחומי האחריות הביטחוניים והצבאיים הקשים והמורכבים ביותר, ניתן להישאר אדם של לימוד, מחקר ומחשבה.
שמח'אני היה אחד מאותם מנהלים שלא רק קראו ספרים; הוא חי עם הטקסט. דווח כי בזמן הלימודים, סימן בקפידה חלקים חשובים בספרים, כתב בשוליים וציין נקודות מפתח כדי לחזור אליהן בהמשך. דרך לימוד זו מראה שהוא לא רצה שספרים יעבירו את הזמן בלבד, אלא ראה בקריאה סוג של השקעה אינטלקטואלית.
אחד הספרים האחרונים שהזכיר שהיד עלי שמח'אני בראיון המפורסם שלו עם ג'וואד מוגוי היה הסדרה "להרוג אותך מוקדם יותר" מאת רונין ברגמן; ספר על ההיסטוריה הנסתרת של ההתנקשויות המאורגנות של ישראל והפעולות החשאיות של המוסד.
בחלק מאותו ראיון, ג'וואד מוגוי שאל אותו מדוע לדעתו ישראל תקפה אותו בתחילת מלחמת שנים עשר הימים. בתגובה, בהתייחסו לתוכן הספר, הדגיש שמח'אני כי עבד במשך שנים כחייל כדי לייצר כוח לאיראן, וכי ישראל, משום שהיא רואה בכוחה האיראני איום על עצמה, מכוונת לאנשים שמילאו תפקיד יעיל בתהליך בניית כוחה של הרפובליקה האסלאמית.
תשובה זו לא הייתה רק ניתוח פוליטי; אלא, היא הראתה כי שהיד שמח'אני, באמצעות לימוד מתמשך וקפדני, ניסה להבין את התנהגות האויב ואת הלוגיקה הביטחונית שלו באמצעות מסמכים ונרטיבים אמינים. הוא האמין כי הכרת האויב היא חלק מסמכות לאומית וכי ללא לימוד וניתוח מעמיקים, לא ניתן להצליח בתחום המורכב של מודיעין וקרבות אסטרטגיים. ספרים פוליטיים, ביטחוניים, היסטוריים ומודיעיניים היו תמיד בסל הקריאה שלו, והוא נהג לסמן חלקים חשובים בטושים צבעוניים ולרשום נקודות מפתח תוך כדי קריאה.
כיום, החברה שלנו צריכה לקדם את תרבות הספרים והקריאה יותר מתמיד. דור שקורא ספרים מנתח טוב יותר, פחות מרומה וחושב לעומק. ספרים שומרים על הזיכרון ההיסטורי של האומות בחיים ומגבירים את כוח האבחנה.
יריד הספרים הווירטואלי הוא גם הזדמנות חשובה לחברה לחזור לתרבות הקריאה; הזדמנות למשפחות, נוער וסטודנטים להחזיר ספרים להקשר של חייהם. אם אישים כמו המרטיר עלי שמח'אני נחגגים כיום, אחת הסיבות החשובות ביותר לכך היא הקשר העמוק שלו עם ידע, קריאה וחשיבה.
תרבות הקריאה אינה רק הרגל אישי; זוהי סוגיה ציוויליזציונית. חברה שאוהבת קריאה תהיה עמידה יותר למלחמת הנרטיבים, למבצעים פסיכולוגיים ולסילוף האמת. אולי זו הסיבה שאויבי האומה, מעל לכל, מנסים להפחית את רמת המודעות הציבורית ולהרחיק אנשים מקריאה.
תקרית זו לא הייתה סתם בחירה רגילה של קריאה. אדם שנכח בהקשר של התפתחויות ביטחוניות אזוריות במשך שנים היה עסוק בקריאת ספר בימים האחרונים לחייו, שסיפר את הרבדים הנסתרים של מכונת הטרור הישראלית; כאילו רצה להכיר את האויב לא מאחורי הפודיומים, אלא מתוך המסמכים, הנרטיבים והווידויים של הישראלים עצמם.
עבור שמח'אני, הספר "להרוג אותך קודם" לא היה רק יצירה פוליטית או ביטחונית; הוא היה גם מסמך להבנת ההיגיון השולט במבנה הביטחון הישראלי. הוא ידע היטב שבקרבות המורכבים של ימינו, הבנת המנטליות של האויב חשובה יותר מהכרת הציוד שלו.
מבט מעמיק זה על המחקר מבהיר את ההבדל בין מפקדים כמו שמח'אני לבין דמויות פוליטיות רבות גרידא. הוא היה אנליסט; אדם שקרא והבין. זו הסיבה, שאפילו בימים העמוסים ביותר באחריותו, לא הוסר ספר מחייו.
בהיסטוריה העכשווית, מעט ספרים הצליחו להרים את המסך מעל מנגנון הביטחון והמודיעין של ישראל כמו "להרוג קודם". יצירה המסופרת לא על ידי מתנגדי ישראל, אלא על ידי עיתונאי ישראלי; עיתונאי שנוכח בלב התקשורת המרכזית של המשטר הציוני במשך שנים וכעת, בהסתמך על אלפי מסמכים ומאות ראיונות, מספר מחדש את ההיסטוריה הסודית של ההתנקשויות המאורגנות של ישראל.
על ידי התעמקות בשכבות הנסתרות של המוסד, השב"כ ומבנה הביטחון הישראלי, רונן ברגמן, מחבר הספר, מצייר תמונה שונה מהותית מהתעמולה הרשמית של משטר זה. הוא מראה כיצד התנקשות, חיסול פיזי של מתנגדים ופעולות חשאיות לא היו צעד חריג, אלא עמוד התווך של מדיניות הביטחון של ישראל.
בחלקים האחרונים של סדרת "להרוג אותך מוקדם יותר", נרטיב הספר מתקרב לעידן העכשווי; עידן שבו חיסולים ממוקדים משתרעים מרחובות ביירות ודמשק ועד לב טהראן. בחלק זה, ברגמן מתייחס להתנקשויות במפקדי התנגדות, מדעני גרעין איראנים, ולפעולות מודיעין וסייבר מורכבות.
הוא מדבר על שיטות הדומות יותר לתרחישים מסרטי ריגול: פיצוץ טלפונים סלולריים, פיצוץ מכוניות, רחפנים חמושים, פעולות מודיעין רב-שכבתיות, ושימוש בכלי אבטחה מתוחכמים לחיסול פיזי של מטרות.
אולי זו הסיבה שספר זה משך את תשומת ליבו של שהיד עלי שמח'אני; דמות שנכחה במשך שנים בהקשר של ההתפתחויות הביטחוניות והאסטרטגיות החשובות ביותר באזור ותמיד ניסתה להשיג הבנה מדויקת, עמוקה ומתועדת של האויב.
עד ימיו האחרונים, הוא לא הניח בצד ספרים וראה בקריאה חלק מאחריותו האינטלקטואלית והלאומית, ותמיד המליץ לפקידי משרדו או לעמיתיו ולחבריו הקרובים לרכוש את הספרים העדכניים ביותר. רוח מדעית ולימודית זו היא שהפכה אותו לאישיות שונה; מנהל שלא ראה קבלת החלטות אפשרית ללא לימוד, מחקר וידע מעמיק. לבסוף, מפקד בכיר ומשכיל זה נהרג כקדוש מעונה ב-21 במרץ 1404, במתקפה שתוכננה על ידי ממשלות הטרור של אמריקה וישראל; אך שמו יישאר לא רק בתחום הפוליטיקה והביטחון, אלא גם בזיכרון התרבותי והאינטלקטואלי של החברה כמנהל חובב קריאה, חשיבה וספרים.
