זה מעלה שאלה חשובה: האם ארצות הברית באמת מבקשת לסיים את העימות, או שמא פשוט החליטה להשתמש בסנקציות ובלחץ כלכלי במקום טילים ופצצות?
(מבוא לחוג הדיפלומטי)
נראה שוושינגטון רוצה להמשיך להפעיל לחץ על איראן מבלי להיכנס למלחמה יקרה, ומשתמשת במסלול המשא ומתן כדי להשיג מטרה זו.
בין האירועים החשובים בימים אלה נמצא תיאורו של חוסיין טאיב על האירועים מאחורי הקלעים של ביקורו של מוחסן רזאאי ברוסיה.
טאיב אומר שכמה ימים לפני בחירות האמצע בארה"ב, טראמפ ביקש מפוטין להתערב כדי להעביר את המסר ולתווך בין טהרן לוושינגטון.
לדבריו, רוסיה גם העבירה את המסר האמריקאי הכתוב לטהרן, ולאחר מכן, במהלך ביקורו במוסקבה, העביר מוחסן רזאאי את תגובת איראן לפוטין.
אם נמקם את הנרטיב הזה בהקשר של התפתחויות אחרות, עולה נקודה מעניינת: בעוד שארצות הברית ממשיכה לדבר על לחץ וסנקציות, היא בו זמנית מבקשת לפתוח ערוץ תקשורת עם איראן.
אבל מדוע פנתה וושינגטון למוסקבה במקום לנהל משא ומתן ישיר? האם ארצות הברית נזקקה לעזרתה של רוסיה כדי לשבור את הקיפאון, או שהיא רוצה לקנות עוד זמן כדי לחזק את מסע הלחץ שלה דרך דרך זו?
הסיפור אינו מוגבל לרוסיה; גם קטאר חזרה לזירה הדיפלומטית.
ביקורו של ראש ממשלת קטאר בוושינגטון ופגישותיו עם טראמפ וג'יי.די. ואנס הגיעו כאשר דוחא ביקשה לשמור על ערוץ התקשורת פתוח בין טהרן לוושינגטון.
אבל מה שמשמעותי ביותר כאן הוא שטראמפ מדבר ברגע זה ממש על אסטרטגיה חדשה: במקום לפתוח במתקפה צבאית חדשה, יש להמשיך את המצור הימי והלחץ הכלכלי על איראן.
אף נטען כי מדינות באזור מסכימות עם גישה זו.
זה מעלה שאלה חשובה: אם מטרת הגישור היא להפחית את המתיחות ולסיים את המשבר, מדוע ארצות הברית מתעקשת לא לזנוח את כלי הלחץ העיקרי שלה, דהיינו המצור?
הצהרותיו של מזכיר המדינה האמריקאי מרקו רוביו מספקות תמונה ברורה יותר של אסטרטגיה זו. הוא דיבר על אפשרות שלישית: לא מלחמה חדשה ולא הסכם, אלא המשך הסטטוס קוו והלחץ הכלכלי והימי המתמשך על איראן.
זו הנקודה הדורשת ניתוח מדוקדק.
נראה כי ארצות הברית מתכוונת "לשמור על גחלים של מלחמה בוערות מתחת לאפר המשא ומתן" משום שהאיום הצבאי נותר בעינו.
בתרחיש כזה, בעוד שהצדדים לכאורה יושבים "בשולחן המשא ומתן", המצור שהוטל על איראן נותר במקומו משום שערוצים דיפלומטיים הופעלו, אך הלחץ לא פסק.
זה מוביל אותנו למציאות חדשה: "לא תהיה מלחמה חדשה, ולא נראה סוף ללחץ". נראה כי ארצות הברית מבקשת להחליש את איראן ולאלץ אותה להיכנע באמצעות המצור והלחץ הכלכלי מבלי לשלם את מחיר המלחמה החדשה.
בנסיבות אלה, קיימת אפשרות גבוהה שדיפלומטיה, במקום להיות אמצעי לסיום המשבר, תהפוך לכלי לקניית זמן ולשימור המצור.
אך השאלה החשובה ביותר עבור איראן היא: האם המשא ומתן יהיה פשוט המשך המצור והלחץ הכלכלי?
אם ארצות הברית באמת מבקשת הסכם, עליה להבהיר את מטרת האמברגו, הסנקציות והאיומים הצבאיים, ולהגדיר את זכויותיה של איראן.
אי אפשר להגביר את הלחץ מצד אחד ואז לצפות שאיראן תגיע לשולחן המשא ומתן ללא ערבויות וויתורים הדדיים מצד שני.
כפי שהראו סכסוכים אחרונים, לחץ צבאי וכלכלי אינו בהכרח מוביל לנסיגתה של איראן.
לכן, השאלה אינה רק האם טראמפ רוצה מלחמה או משא ומתן; השאלה היא: האם איראן מוכנה לנטוש את מדיניות האמברגו והלחץ שלה על ידי קבלת שבעת התנאים המוצהרים, או שהיא רוצה להמשיך את אותה מדיניות באמצעות תיווך ודיפלומטיה? בסופו של דבר, דיפלומטיה מקבלת משמעות רק כאשר היא מחליפה את האמברגו, לא הופכת לכיסוי להמשכו.
