בפשע נוסף נגד האנושות, הפציץ המשטר הציוני את בית החולים נאצר בח'אן יונס – תקיפה שהותירה עשרות הרוגים ופצועים. עיתויה של זוועה זו – המתרחשת במקביל להפצצות נרחבות בלבנון ולרטוריקה מאיימת כלפי איראן – חושף היבטים נוספים במאבקו הנואש של נתניהו להיאחז בשלטון. עם זאת, הדבר המדאיג במיוחד בתוך התפתחויות אלו הוא המשך הגבלת הסיוע ההומניטרי הנכנס לעזה – דווקא כעת, כשהחורף מתקרב והטמפרטורות צונחות – וכל זאת על רקע שתיקת המדינות המערביות, בעוד הקטסטרופה הזו הולכת ונעלמת ממוקד תשומת הלב של התקשורת המרכזית. מצב זה מדגיש כי רצח העם בעזה נמשך, על אף השינויים בנסיבות ובשיטות הפעלת האלימות; אי לכך, החזרת הסוגיה הפלסטינית ועזה למרכז תשומת הלב העולמית הפכה להכרח שאין עליו עוררין.
התפתחויות פנימיות בתוך המשטר הציוני מצביעות אף הן על כך שהצעתו של איזנקוט כמועמד להרכבת ממשלה חדשה לא הצליחה לבלום את מאמציו של נתניהו לשמר את מעמדו הפוליטי. באמצעות זריעת פילוג בין המחנות הפוליטיים וליבוי משברים ביטחוניים, הוא מבקש להאריך את אחיזתו בשלטון. בעת שגורמי הצבא והאופוזיציה מסרבים לשתף פעולה עם נתניהו במה שהוא מכנה "פעולה נגד איראן", הפכה המתקפה על עזה – הכוללת פגיעה בבתי חולים ובמתקנים רפואיים – לצד ההפצצות בלבנון, לכלי שרת לקידום האינטרסים הביטחוניים והפוליטיים האישיים שלו. כפי שהזהיר בעבר הרמטכ"ל של צבא המשטר הציוני, נתניהו פנה לליבוי מלחמה ולטבח – לא כדי להבטיח את ביטחון המשטר, אלא כדי לשרת את מטרותיו האישיות. התפתחויות אלו מתרחשות על רקע אימוץ החלטה בוועדה השנייה של העצרת הכללית של האו"ם – ברוב של 151 קולות – המאשרת את הריבונות הקבועה של העם הפלסטיני ותושבי הגולן הסורי הכבוש על משאבי הטבע שלהם. ההחלטה, שהוגשה על ידי קבוצת ה-G77 וסין, התקבלה ברוב קולות, כאשר 11 מדינות נמנעו ושבע מדינות התנגדו, בהן ארצות הברית והמשטר הציוני. אין ספק כי הניסיון להסוות כישלון פוליטי ובינלאומי זה עשוי להיות אחד המניעים להגברת התקיפות בעזה ובלבנון.
החורף בעזה: הפיכת הקור והמצור לכלי רצח עם
אף על פי שנראה כי המבנה הפוליטי של המשטר הציוני עובר שינוי, חוט מקשר ברור עובר בין הפלגים השונים המרכיבים אותו: המדיניות המתמשכת של רצח עם נגד הפלסטינים – מדיניות הכוללת הכל, החל מהרג ומעצרים ועד לעקירה בכפייה והרחבת התנחלויות. ההתפתחויות בעזה בפתח החורף חושפות שלב נוסף בפשע מאורגן זה. מצד אחד, הציונים מונעים את כניסתו של סיוע הומניטרי; ומצד שני, גשמים והצפות הרסו את אוהליהם של העקורים. בשילוב עם משבר מזון – הפוגע באופן הרסני במיוחד בילדים – המחסור במחסה הפך לקטסטרופה רב-שכבתית.
במקביל, קבוצות טרור הנתמכות על ידי הצבא הציוני בוזזות את הסיוע הדל והמוגבל שמצליח להגיע לעזה. יתרה מכך, ההפצצות וההרס של בתי חולים ומתקנים רפואיים חיסלו כל אפשרות לטפל בחולים הסובלים מהשפעות החשיפה לקור ומתת-תזונה. כך, הקור, ההצפות, המצור על המזון והרס תשתיות הבריאות חברו יחדיו והפכו לכלים חדשים של רצח עם – כלים המעמידים את חייהם של מאות אלפי בני אדם בסכנת מוות. כתוצאה מכך, מה שמתרחש בעזה אינו רק תוצר לוואי של מלחמה והרס; זוהי המשכיות של פשע המתבצע באמצעות שלילת הצרכים הבסיסיים ביותר להישרדותם של בני אדם.
שתיקת מדינות ערב והמערב: מבחן מחודש ליושרה
היבט נוסף של טרגדיה זו הוא התנהלותן של מדינות ערב; אלו הן מדינות אשר, מצד אחד, לוקחות חלק בהרג ובזוועות בתימן באמתלה של תמיכה בביטחון הסעודי, בעוד שמצד שני, הן מבססות את מדיניות החוץ שלהן על גישה כפולה וסותרת כלפי איראן. הן מדברות על הידברות, התקרבות והצורך לשמור על מצר הורמוז פתוח; אך בה בעת, תוך הסתמכות על אותן מדינות ממש, טראמפ דוגל בשימור הסטטוס-קוו – כלומר, הימנעות ממלחמה לצד המשך המצור הכלכלי על איראן. סתירות אלו צצות בעת שבה סדר העדיפויות העליון עבור האזור והעולם צריך להיות עצירת פשעי המשטר הציוני וטיפול דחוף במצב בעזה. גישה זו מעוררת ספק רב בכנות טענותיהן של מדינות ערביות אלו בנוגע לביטחון אזורי בר-קיימא, הצומח מתוך האזור עצמו.
במקביל, ארצות הברית ואירופה נכשלו שוב במבחן הכנות וזכויות האדם. תוצאות הבחירות בארה"ב וההתפתחויות באירופה משקפות דרישה ציבורית להתרחק מהמשטר הציוני ולהקדיש תשומת לב רבה יותר לסוגיה הפלסטינית. אף טראמפ הכיר בדרישה זו, כשהתייחס לאפשרות של צמצם הסיוע הצבאי למשטר, ולצורך של נתניהו לחזור לתנאי הסכם "מועצת השלום". באופן דומה, האירופים מדברים על הטלת סנקציות על פעילות ההתנחלויות, אך מעשיהם בפועל עומדים בסתירה מוחלטת לעמדות מוצהרות אלו. פסגת ה-G7 התקיימה מבלי להתייחס לקטסטרופה בעזה, ובמקום זאת הופנו האשמות כלפי איראן; האיחוד האירופי נכשל באימוץ עמדה ההולמת את היקף המשבר ההומניטרי הזה; והתקשורת המערבית, במקום לשקף את סבלם של תושבי עזה, התמקדה בעיקר בהתפתחויות הפוליטיות הפנימיות בתוך המשטר הציוני. התנהלות זו מוכיחה, פעם נוספת, כי הרטוריקה המערבית בדבר זכויות אדם תקפה רק כל עוד היא אינה מתנגשת עם האינטרסים ההגמוניים של המערב עצמו.
מעזה ועד מינאב: ההכרח להעניש פושעים ולסיים את המלחמה
לו הקהילה הבינלאומית לא הייתה שותקת במשך שלוש שנים של מרחץ דמים בעזה ושל ליבוי מלחמה מצד ארה"ב והציונים באזור – כולל הזוועות שהתרחשו בבית הספר במינאב – ייתכן שהעולם לא היה ניצב כיום בפני מציאות שכזו. היעדר הנחישות מצד מוסדות בינלאומיים להעניש את המנהיגים הפושעים האמריקאים והציונים, סלל את הדרך להמשך הזוועות הללו. מילוי התחייבויות בינלאומיות, הענשת האחראים, וקיום ההבטחות לשיקום ולהגשת סיוע הומניטרי לעזה – כל אלה היו עשויים למנוע את התפשטותן של קטסטרופות שכאלה. יתרה מכך, צמצום ה"עונש" המיועד לדמויות כמו נתניהו וטראמפ לכדי הפסד אפשרי בבחירות בלבד, מהווה התחמקות חמורה מאחריות גלובלית; דמם של רבבות ילדים – מעזה ועד מינאב – אינו יכול לקבל כפרה באמצעות חילופי שלטון או תוצאות בקלפי. על העולם לפעול בנחישות כדי להבטיח שפושעים אלה ייענשו באופן פומבי וחד-משמעי.
לבסוף, המצב הנוכחי בעזה מדגיש שוב את צדקת דרישתה של איראן להביא לסיום המלחמה בכל החזיתות. התעקשותו של המשטר הציוני להמשיך ולבצע זוועות ורצח עם – בגיבוי המערב – מוכיחה כי פתיחה מחדש של מצר הורמוז, מבלי שיתמלאו שבעת התנאים שהציבה איראן, לא רק תאיים על ביטחון האומה, אלא גם תשמר את המצב הקיים ואת הפשעים המתמשכים שמבצעים המשטר הציוני ותומכיו המערביים. התעקשותה של טהראן על תנאי המשא ומתן שלה, והמשך סגירתו של מצר הורמוז, הם צעדים שנועדו להבטיח את הביטחון האזורי. על ידי עמידה בצד הנכון של ההיסטוריה והתייצבות לצד איראן, יכולות מדינות האזור למלא תפקיד משמעותי בכינון מסגרת ביטחונית עצמאית ואזורית. ואכן, המשתתפים במפגש המרובע בטהראן הדגישו כי המשטר הציוני הוא אויב משותף, וציינו כי כל עוד ארצות הברית שומרת על נוכחותה באזור, לא ניתן לצפות לשלום וביטחון בני-קיימא.
