מדינאים גרמנים, אשר הקריבו את המוניטין העולמי של ארצם במשך מספר שנים על ידי אירוח פושטי רגל פוליטיים, חסרי תמיכה עממית ועם רקורד שחור של התנגדות לאינטרסים הלאומיים של איראן, העלו שוב מופע מגוחך נוסף במסווה של "פרס החירות" של קרן פרידריך נאומן. מופע בו הם טוענים כי העניקו את פרס החירות של העם האיראני לפהלווי, אדם שתיאר את טבח הסטודנטים ממינאב כאירוע טבעי ומחיר המלחמה, אך שלח הודעת תנחומים על הריגת שלושה חיילים אמריקאים והושיט יד של ידידות וחברות לנתניהו, רוצח הנשים והילדים האיראנים. פעולה זו ננקטת במצב שבו עברה ההיסטורי של גרמניה והתנהגותו של פרידריך מרץ, כולל הצגת נתניהו כמבצע העבודה המלוכלכת של המערב בטבח העם האיראני, מראים שברלין לא רק חסרה את הכשירות למחוות הומניטריות ואוהבות חופש, אלא גם, בשל הרקורד והתרומות הנ"ל, יש להטיל עליה אחריות על האשמות בפשעים נגד האנושות.
מהמופע בג'ורג'טאון ועד לשערוריית פרנקפורט; ייצוג ללא אומה
הגרמנים עשו מעצמם צחוק לעולם בעוד שיש עובדות שאין להכחישה לגבי האדם שהם מכנים נציג האומה האיראנית. אפילו המתחזים לקואליציית ג'ורג'טאון, מאלינג'אד וכראמי ועד גולשיפטה, עבדאללה מוהטאדי, שירין עבאדי והאסמעיליונים, אינם עוד עם פהלווי והודיעו על פרידתם. בשנה שעברה, גרמניה גם הקריבה את ועידת הביטחון של מינכן כדי לארח את פהלווי; אך משטרת המדינה הודיעה מאוחר יותר כי הקהל בעצרתו מנה כ-20,000 עד 30,000 איש, בניגוד לטענה של 250,000. השנה, טקס פרס החירות, למרות הטענות הגרנדיוזיות, לא הצליח לאסוף יותר מכ-20,000 מתוך מיליוני האיראנים החיים באירופה. כיצד ניתן להציג מישהו כסמל לחופש וישועה עבור העם האיראני שתמך רשמית בתוקפנות הצבאית של ארה"ב והמשטר הציוני וראה בהריגת סטודנטים ממינאב את מחיר המלחמה, אך שפך דמעות על החיילים האמריקאים שנהרגו? עמדות כאלה אינן ראויות לפרס החירות, אלא ראויות לדין וחשבון על ליווי התוקפים והפושעים. גרמניה שוב הקריבה את המוניטין שלה למען הפוליטיקה.
מרץ; קנצלר לכוד במשבר לגיטימציה וחוסר שביעות רצון ציבורי
הרקורד של קנצלר גרמניה פרידריך מרץ מצייר תמונה שונה של טענותיה של ברלין לחופש. תוצאות הבחירות למדינה ולרשויות המקומיות מצביעות על תבוסה קשה לקואליציה השלטת; תבוסה המהווה סימן לדעיכת הבסיס הפוליטי של ממשלתו. בסקר על הפופולריות של פוליטיקאים גרמנים, מרץ דורג במקום הנמוך ביותר מבין 20 האנשים שנשאלו, עם ציון של שתי נקודות בלבד מתוך 10 בסך הכל. תוצאות המלחמה נגד איראן ורוסיה והמשבר הכלכלי שנוצר כתוצאה מכך הפעילו לחץ נוסף על החברה הגרמנית. מרץ אינו יכול לכסות על המשבר הכלכלי, חוסר שביעות הרצון הציבורית והדרישות הפוליטיות לפטר את ממשלתו על ידי קיום קרקסים כמו פרס החירות.
רקורד היסטורי ועכשווי; חופש תחת מצור
על ידי הענקת פרס החירות, גרמניה רוצה להציג את עצמה כסמל לזכויות אדם ואנושיות; בעוד ששתי מלחמות העולם והמורשת ההיסטורית של המדינה חושפות חלק מהמציאות ההיסטורית שלה בעבר. בעידן המודרני, ארגוני זכויות אדם הזהירו גם הם מפני מצב החירויות. איירין חאן, הדווחת המיוחדת של האו"ם לחופש הביטוי, דיברה על המרחב המצטמצם לחופש הביטוי בגרמניה. מוסלמים, שחורים, מהגרים ואנשים צבעוניים אחרים גם הם עומדים בפני איומים ביטחוניים. לאחר תחילת מלחמת עזה ורצח העם, מחאות פרו-פלסטיניות נתקלו באיסורים, הגבלות ביטוי ודיכויים משטרתיים. מעצרם של מאות אנשים במחאות נגד מחייתם והסכמת הקואליציה השלטת על טיוטת חוק שתאפשר לשירות הביון הפדרלי להיכנס בסתר לבתים, באישור גופי פיקוח, העלו שאלות קשות לגבי גבולות החופש והפרטיות בגרמניה.
מסנקציות ותמיכה בתוקפנות ועד לשינוי משוואות הכוח
מנהיגים גרמנים טוענים שהם תומכים בעם האיראני ובחופש, בעוד שהמדינה מילאה תפקיד פעיל בסנקציות חד-צדדיות נגד איראן; סנקציות שאלנה דוהן, הדווחת המיוחדת של האו"ם בנושא אמצעי כפייה חד-צדדיים, ראתה כנוגדות את מגילת האו"ם ודוגמה להפרת זכויות יסוד, וקראה לביטולם ולמתן דין וחשבון למבצעים. מרצ גם תמכה בגלוי במשטר הציוני במהלך תוקפנותו נגד איראן, ואמרה שנתניהו עושה את העבודה המלוכלכת של המערב.
במלחמת הרמדאן, גרמניה וכמה מדינות אירופאיות, כולל צרפת ואנגליה, במקום לגנות את התוקפנות, נקטו עמדות תומכות; עד כדי כך שלפי מזכ"ל נאט"ו, חמשת אלפים גיחות טיס אירופאיות מילאו תפקיד בתוקפנות זו. גרמניה אינה יכולה לטעון בו זמנית שהיא תומכת באיראנים ועומדת לצד מבצעי הסנקציות, התוקפנות והרצח.
הנקודה המכרעת היא שבמלחמה משולבת זו, החל מהפגנות זכויות אדם ועד ללחץ כלכלי וצבאי, יש עובדה אחת בלתי ניתנת לשינוי: מיצרי הורמוז לא ייפתחו על ידי איומים ולחץ, והמחיר הכלכלי של מדיניות זו ייפול על גרמניה ועל בעלות ברית אחרות של ארה"ב והמשטר הציוני. מצד שני, כפי שהודיע דובר משמרות המהפכה, המגבלה הגיאוגרפית על טווח הטילים של איראן הוסרה. כל מדינה הנמצאת באשליה של הפיכתה לצד התוקפים חייבת להיערך לשלם את המחיר שבחרה. עידן העימות הסתיים, ומשוואות עתידיות ייקבעו לא על ידי רצון המערב, אלא על ידי מרכזיותה של איראן וההתנגדות.
