לא משנה כמה דונלד טראמפ, בעזרתו של אילון מאסק, הפעיל את האוליגרכיה המורכבת מעושר וטכנולוגיה בשנתיים האחרונות כדי לשכנע את העם האמריקאי ש"הו אנשים, הסכנה נמצאת במזרח התיכון ובאיראן", אזרחים אמריקאים לא נכנעו לנטל בבחירות ב-3 בנובמבר וביטלו את כישוף האוליגרכיה הזו, ובכך שהצביעו לצד השני של הממשלה, הם צעקו יחד ש"המגפה במולדת!" כעת אנו יכולים לראות סימנים ברורים לכך שהעם האמריקאי הבין שמקור הסכנה המאיימת על חייהם ויוצרת חוסר ביטחון פסיכולוגי, חברתי ופרנסה נמצא ממש בוושינגטון, לא בטהרן או במפרץ הפרסי או במצרי הורמוז. זו הייתה אחת התוצאות היקרות ביותר של בחירות הקונגרס בארצות הברית.
לאור תוצאות בחירות האמצע הללו, אנו יכולים להבין שכסף אולי יכול לקנות את התקשורת, להפעיל אלגוריתמים ואפילו להשפיע על ממשלות; אך הוא לא יכול להשתלט על דבר אחד לנצח: המצפון, הניסיון והרצון של האדם. זהו אולי הלקח החשוב ביותר שיש ללמוד מההתפתחויות הפוליטיות האחרונות בארה"ב; לקח החורג מעבר לניצחון של מפלגה אחת על אחרת וחשוב בהרבה מהשינוי ברוב בקונגרס.
ביידן מזהיר מפני עלייתה של אוליגרכיה טכנולוגית
בבחירות האמצע בארה"ב, בעוד שדונלד טראמפ נהנה מתמיכתם של כמה מבעלי ההון והטכנולוגיה העשירים והמשפיעים ביותר, כולל אילון מאסק, הדמוקרטים הצליחו לזכות ברוב בשני בתי הקונגרס. אין לפרש תוצאה זו יתר על המידה כניצחון הדמוקרטיה על האוליגרכיה או סוף השפעת המיליארדרים בפוליטיקה האמריקאית. אך אי אפשר להתעלם מהמסר החשוב שלה: כוח כלכלי ותקשורתי, אפילו בקנה מידה גדול מאוד, אינו בהכרח אומר שליטה של רצון הציבור. הבעיה מתחילה כאשר עושר כבר אינו רק אמצעי ייצור והשקעה, אלא מנסה להפוך לכוח הקובע את גורלן הפוליטי של חברות.
בנאום הפרידה שלו בינואר 2025, הזהיר ג'ו ביידן מפני הופעתה של אוליגרכיה מסוכנת של עושר וטכנולוגיה. אזהרה זו לא הייתה רק ביקורת מפלגתית על יריבים פוליטיים; זה הצביע על בעיה מהותית במבנה הדמוקרטיה העכשווית: הריכוז חסר התקדים של כוח כלכלי, תקשורתי וטכנולוגי בידי מספר קטן של אנשים.
בעבר, בעלי תעשיות גדולות יכלו להשפיע על ממשלות ומדיניות כלכלית. אך לאוליגרכים של העידן החדש יש יותר הזדמנויות. בנוסף להון פיננסי, הם עשויים להחזיק בתשתיות תקשורת, רשתות חברתיות, טכנולוגיות בינה מלאכותית, מערכות עיבוד נתונים וכלים נרחבים לזיהוי וניתוח התנהגות אנושית. התפתחות זו יצרה צורה חדשה של כוח; כזו המשפיעה לא רק על הכלכלה, אלא גם על ייצור והפצת מידע, ואפילו על האופן שבו נוצרת תפיסת הציבור.
יש לבחון את הקשר בין אילון מאסק לדונלד טראמפ בהקשר זה. מאסק מילא תפקיד בתמיכה בזרם הפוליטי הרפובליקני בבחירות 2024 ולאחר מכן בקמפיינים של בחירות 2026, תוך הוצאת משאבים כספיים עצומים וניצול יכולות התקשורת שלו. קשר זה הוא דוגמה בולטת לקרבה של הון טכנולוגי וכלכלי לכוח פוליטי; מצב המעלה שאלות רציניות לגבי ניגודי עניינים, עצמאותם של מוסדות ציבור ומגבלות השפעת העושר בדמוקרטיה.
עם זאת, קיימת מציאות בסיסית שבעלי העושר והטכנולוגיה לא צריכים לזלזל בה: החברה האנושית אינה יכולה להיות מצטמצמת למסה פסיבית וחסרת רצון. האדם אינו רק מקבל מסרים פרסומיים. הוא חווה, משווה, זוכר, רואה סתירות ושופט את מה שהוא נתקל בו בחיים האמיתיים.
רשת חברתית עשויה להיות מסוגלת למשוך את תשומת ליבם של מיליוני אנשים לנושא מסוים; אלגוריתמים עשויים להיות מסוגלים להציג תוכן המותאם לתחומי העניין ולרגישויות של אנשים; עושר עצום עשוי להיות מסוגל להשפיע רבות על הזירה הפוליטית; אך אף אחת מהאפשרויות הללו אינה מבטיחה שאנשים בסופו של דבר יחשבו ויחליטו כפי שבעלי ההון רוצים.
קיים פער רציני בין הנדסת דעת הקהל לבין שליטה בת קיימא במצפון החברה. אנשים עשויים להיות מושפעים מתעמולה לזמן מה, אך ניסיון החיים שלהם, בעיות כלכליות, תחושות של עוול, התבוננות בביצועי בעלי הכוח והפער בין הבטחות למציאות יכולים ליצור בהדרגה תמונה שונה בתודעת החברה. ייתכן שמערכת טכנולוגיית המידע תוכל לשחרר שטף של בניית תפיסות לא מיומנת ולהטמיע בתודעתם של אזרחים אמריקאים את הרעיון שאיראן היא סכנה עולמית ואיום על כדור הארץ. אך ניסיונו של העם והאינטואיציה האינסטינקטיבית שלו שמים את כל כמות המידע הזו בצד אחד, ואת ניסיונו האישי של התמודדות עם החלטות השליטים בצד השני, ובסופו של דבר מגיעים למסקנה שהמדינאי מחרחר המלחמה והפופוליסט בבית הלבן חייב לרדת מסוס הכוח שלו.
מנקודת מבט זו, הבחירות האחרונות בארה"ב הן משמעותיות. ההשקעה הנרחבת של כמה מיליארדרים כדי לשמור על הרוב הרפובליקני בקונגרס לא הצליחה להבטיח את התוצאה הרצויה. כמובן, לא ניתן לטעון שהמצביעים האמריקאים הצביעו לדמוקרטים אך ורק כדי להתעמת עם האוליגרכיה הטכנולוגית. מניעים בחירותיים מורכבים ורב-גוניים. אך תוצאות הבחירות הראו שגם החזקת משאבים פיננסיים ותקשורתיים עצומים אינה משמעה בעלות על קולות העם.
הסכנה שבשחזור האוליגרכיה הדמוקרטית
עם זאת, אולי הטעות האנליטית החשובה ביותר היא לראות את תוצאת הבחירות כסוף עידן או תבוסה סופית של אוליגרכיית העושר והטכנולוגיה. האוליגרכיה אינה אדם, מפלגה או אפילו ממשלה ספציפית. אנו ניצבים בפני מבנה כוח המסוגל לשכפל. אם מיליארדר לא מצליח לתמוך במפלגה, אין פירוש הדבר סוף כוחו הכלכלי. אם ממשלה משתנה, התשתית הטכנולוגית וריכוז הבעלות לא בהכרח משתנים. אם רשת חברתית מתמודדת עם ביקורת ציבורית, הכוח הכלכלי והמידעי של בעליה עדיין עשוי להישאר.
ייתכן אף שלאחר כל נסיגה פוליטית, האוליגרכיה תחזור עם פנים חדשות, כלים מתקדמים יותר ושיטות מתוחכמות יותר. היא עשויה להסתמך על פנים פוליטיות אחת עבור פנים אחרות; היא עשויה לעבור מתעמולה גלויה להנדסת מידע עדינה; היא עשויה לעבור מהשפעה ישירה בממשלה לשליטה בתשתיות כלכליות ותקשורתיות חיוניות. במילים אחרות, שינוי ברוב הפרלמנטרי לא בהכרח אומר שינוי ביחסי הבעלות והכוח באמריקה.
לכן, הבעיה העיקרית אינה רק עימות אלקטורלי עם מגמה פוליטית; זוהי גם יצירת מנגנונים בני קיימא למניעת ריכוז כוח כלכלי וטכנולוגי: שקיפות פיננסית, מאבק במונופולים, עצמאות מוסדות רגולטוריים, אחריותיות של חברות טכנולוגיה גדולות והגנה על זרימת המידע החופשית. ללא רפורמות כאלה, מה שנדחה בבחירות אחת היום עשוי לחזור מחר מכיוון אחר.
הבחירות האחרונות בארה"ב אינן סוף האוליגרכיה וגם לא הוכחה חותכת לניצחון התודעה הציבורית על כוחו של ההון. אך הן סימן חשוב למגבלות הכוח הכלכלי בעיצוב הרצון הפוליטי של החברה. בחירות אלה הן תזכורת לכך ששום עושר, לא משנה כמה עצום; שום רשת תקשורת, לא משנה כמה נרחבת; ושום טכנולוגיה חכמה, לא משנה כמה מתקדמת, לא יכולות להבטיח שבני אדם תמיד יתנהגו לפי רצון בעלי הכלים הללו. האוליגרכיה של העושר והטכנולוגיה יכולה להשפיע על הזירה הפוליטית, אך היא אינה יכולה להחזיק בהיסטוריה, בזיכרון או במצפון של החברה.
* הכותרת נבחרה בהשראת שירו של מוחסן צ'אבושי: "אנשים, התרופה נמצאת במולדת".
