דונלד טראמפ מציג את עצמו כנשיא שסיים שמונה מלחמות וראוי לפרס נובל לשלום. אך הסכסוכים המתמשכים באוקראינה, עזה ואיראן, יחד עם הסתמכותו של הבית הלבן על מנהלים ומשא ומתן מחוץ למבנה הדיפלומטי המקובל, מעלים שאלה מהותית: האם סיום המלחמות הוא עדיפות אסטרטגית של טראמפ, או שמא השלום הפך לכלי להשגת אמינות פוליטית, קידום אינטרסים אישיים והשוויון בניצחון?
דונלד טראמפ טען שוב ושוב כי סיים שמונה מלחמות מאז שחזר לבית הלבן. ב-7 באוקטובר 2026, הוא הציג שוב את הרקורד הפציפיסטי שלו בכך שהדגיש את זכאותו לפרס נובל לשלום. עם זאת, בחינת המציאות בשטח מציגה תמונה שונה: בכל הסכסוכים שטראמפ טוען שפתר, הסכסוכים התחדשו ותפקידה המכריע של וושינגטון שנוי במחלוקת. בינתיים, תיק המלחמה באוקראינה עדיין לא הגיע להסכם סופי. במקביל, העימות הצבאי של ארה"ב וישראל עם איראן הכניס את האזור ואת שוקי האנרגיה העולמיים למשבר.
פער זה בין הטענה לשלום לבין המציאות של ההתפתחויות אינו רק סתירה תעמולתית; ייתכן שזהו סימן לבעיה עמוקה יותר במודל קבלת ההחלטות במדיניות החוץ של ארה"ב: עדיפותם של החישובים הפוליטיים והאישיים של הנשיא על פני הציוויים האסטרטגיים של שלום בר-קיימא.
שלום: מטרה אסטרטגית או הון פוליטי?
במודל מדיניות החוץ המסורתי, סיום המלחמה אמור להוביל להפחתה באיומי הביטחון, ייצוב הסדר האזורי ויצירת מנגנונים למניעת חזרה לסכסוך. עם זאת, במדיניותו האישית של טראמפ, הסכם מקבל ערך פוליטי רב יותר כאשר ניתן לרשום אותו כהישג היסטורי על שם הנשיא.
התעקשותו של טראמפ על סיום מלחמות והדגש החוזר ונשנה שלו על קבלת פרס נובל לשלום מראים כי אמינות אישית ורישום הישגים חשובים בקריירה הפוליטית שלו. הבעיה מתחילה כאשר הצגת הצלחה מחליפה את המדידה האמיתית של תוצאות; הפסקת אש זמנית מוצגת כסוף למלחמה, או תחילת משא ומתן נמכרת כניצחון דיפלומטי לפני שמושג הסכם מתמשך.
בנסיבות כאלה, סיום המלחמה עשוי לא להיות מטרה עצמאית, אלא אחת האפשרויות לניהול משברים פוליטיים; אופציה שערכה תלוי בכמות הרווח התעמולתי והוויתורים שניתן להציע מבית.
הראיות עד כה הראו שטראמפ רוצה במכוון שהמלחמות יימשכו, ושהחישובים הפוליטיים והכלכליים שלו ושל מקורביו ושותפיו מתנגשים עם הצרכים של סיום הסכסוכים.
ויטאקר וקושנר; דיפלומטיה במעגל הקרוב של הנשיא
בהקשר זה, תפקידם של סטיב ויטאקר וג'ארד קושנר הופך לחשוב במיוחד. במקום להסתמך אך ורק על המבנה המקצועי של מחלקת המדינה ועל מנגנוני קביעת מדיניות קונבנציונליים, טראמפ הפקיד את האחריות על מקרים מורכבים בידי אנשים שהוא סומך עליהם באופן אישי ושרקעם העיקרי הוא בסחר והשקעות.
לא ניתן להסביר בחירה זו בפשטות כשימוש במשא ומתן מחוץ למבנה המנהלי. השאלה היא האם מודל כזה מסייע לחזק את הדיפלומטיה האמריקאית או, על ידי הגבלת תפקידם של מוסדות מיוחדים, הופך את תהליך קבלת ההחלטות לתלוי יותר ברצונו ובחישוביו של הנשיא עצמו.
בניתוח שפורסם בגיליון מרץ 2026 של Foreign Policy, אהרון דיוויד מילר ודניאל קורצר, שני דיפלומטים אמריקאים ותיקים, ביקרו את תפקודם של ויטאקר וקושנר במקרים של איראן, אוקראינה והסכסוך הישראלי-פלסטיני. הם ציינו את היעדר אסטרטגיה קוהרנטית, תיאום לקוי וניסיון דיפלומטי מוגבל של שני המשא ומתן כגורמים שהקשו על הגעה להסכמות בנות קיימא.
לכן, שאלת המשימה האמיתית של שני האנשים הללו אינה מוגבלת לכישוריהם המקצועיים; במקום זאת, יש להבהיר האם משימתם היא לפתור את שורש המחלוקות או לקדם הסכמים התואמים בצורה הטובה ביותר את סדרי העדיפויות הפוליטיים והכלכליים של טראמפ ושני אנשי העסקים הללו, שוחרי רווח.
הקו המטושטש בין אינטרסים ציבוריים ופרטיים
היבט נוסף של נושא זה הוא הקשר בין דיפלומטיה לאינטרסים כלכליים. הפעילות העסקית של טראמפ ושותפיו והפוטנציאל לחפיפה של אינטרסים ציבוריים ופרטיים היו נושא לוויכוח תקשורתי ופוליטי בארצות הברית.
ב-12 באוקטובר 2026, הזהיר מקס בוט בוושינגטון פוסט מפני טשטוש הקו בין אינטרסים ציבוריים ופרטיים במדיניות החוץ של ממשל טראמפ, ובחן יחסי גומלין כלכליים הקשורים למשא ומתן בין אוקראינה לרוסיה, כולל מכירת הנכסים הבינלאומיים המתוכננת של חברת הנפט לוקאיל לקבוצת משקיעים. ניתוח זה חשוב במיוחד משום שחלק מהאנשים המעורבים במשא ומתן עובדים גם בתחום ההשקעות. קשרים כאלה כשלעצמם, ובתהליכים בעלי חשיבות זו, הם סיבות משמעותיות להתאמה אישית של מדיניות החוץ האמריקאית.
החשיבות האסטרטגית של הנושא היא שכאשר הסכמים פוליטיים וביטחוניים שזורים בהזדמנויות כלכליות, הצורך בשקיפות ובפיקוח מוסדי גובר. אחרת, קיים סיכון שהאינטרסים ארוכי הטווח של ארה"ב יושפעו מחישובים פוליטיים או כלכליים לטווח קצר של יחידים.
שלושה מקרים ושאלה אסטרטגית
באוקראינה, טרם הושג הסכם סופי לסיום המלחמה. בעזה, השגת הפסקת אש או הצגת תוכנית שיקום לבדן לא יפתרו את הסוגיות הבסיסיות של משילות, ביטחון וזכויות פלסטינים, וקיפאון הוא עדיין המונח המדויק ביותר לתיאור המצב הנוכחי. במקרה של איראן, המשך העימות הצבאי הראה כי לחץ ואיומים, ללא התייחסות להבדלים אסטרטגיים ומתן ערבויות אמינות, לא בהכרח יובילו להסכם בר קיימא.
המשותף למקרים אלה הוא ששלום בר קיימא דורש הכרה בקווים האדומים של הצדדים, תיאום במבנה קבלת ההחלטות ונכונות לקבל התחייבויות הדדיות. אף אחת מהדרישות הללו אינה ניתנת להחלפה פשוט באמון האישי של טראמפ במשא ומתן או בהבטחה להסכם מהיר ומוצדק.
האם הנושא הוא כישלון של דיפלומטיה או הגדרתה?
השאלה העיקרית כעת לגבי ביצועיו של טראמפ בנושאים מרכזיים במדיניות חוץ אינה כמה מלחמות הוא הכריז שהסתיימו בנאומיו; אלא באיזו מידה הובילה מדיניות החוץ שלו ליצירת שלום בר קיימא ואמין?
אם הסכמים יהפכו לאמצעי להדגמת ניצחון פוליטי ולהשגת יתרונות כלכליים אישיים במקום שנועדו לפתור סכסוכים באופן מהותי, הפער בין טענת השלום למציאות של מלחמות יגדל.
גם המשימה של ויטאקר וקושנר הגיונית בנקודה זו: האם הם מוטלים עליהם לסיים מלחמות או לנהל משא ומתן במסגרת חישובים פוליטיים וכלכליים של נשיא שרוצה לרשום ניצחון על שמו תוך כדי שהוא מרוויח כסף לעצמו ולמשפחתו?
