הצהרה שפורסמה לאחרונה, עליה חתומים מספר פקידי ממשל לשעבר, קוראת לממשלה, לפרלמנט ולמועצה העליונה לביטחון לאומי "להעלות את ההליכים המשפטיים לפרישה מהאמנה בדבר אי-הפצת נשק גרעיני (NPT) על סדר היום ולנקוט בצעדים הדרושים במהירות האפשרית, תוך השעיית שיתוף הפעולה". החותמים הסבירו כי לאחר ההתקפות הצבאיות על מתקני הגרעין האיראניים, הלחץ המערבי המוגבר ו"הפרות בוטות של זכויותיה של איראן במסגרת האמנה", המשך חברותה של איראן באמנה אינה משרתת עוד את האינטרסים הלאומיים שלה, וכי יש לבחון אפשרות זו ברמות הגבוהות ביותר של קבלת ההחלטות. כמה עיתונאים וחברי פרלמנט דיברו בעבר על הצורך בפרישה מהאמנה.
יתרונות וחסרונות של הפרישה מה-NPT
פרסום הדוחות והבקשות הללו, בין אם הם מובילים להחלטה סופית ובין אם לאו, חשף כי פרישה מאמנת אי-הפצת נשק גרעיני (NPT) אינה עוד רק עניין של ויכוח תקשורתי או פוליטי. עבור גורמים פוליטיים מסוימים במדינה, היא הפכה לציווי ביטחון לאומי. מסיבה זו בדיוק, ואולי יותר מתמיד, יש לדון בה ברוגע, בזהירות ובאסטרטגיה. החלטה זו, אם תתקבל אי פעם, לא תשפיע רק על מדינה אחת או ממשלה אחת, אלא עלולה לשנות את המסלול המשפטי, הדיפלומטי, הכלכלי והביטחוני של איראן לשנים הבאות.
איראן חברה באמנת אי-הפצת נשק גרעיני כבר למעלה מחמישה עשורים. מצד אחד, האמנה אוסרת על מדינות שאינן בעלות נשק גרעיני לשאוף לנשק גרעיני, ומצד שני, היא מכירה בזכותן של המדינות החברות להשתמש באנרגיה גרעינית בדרכי שלום. בתמורה, מדינות בעלות נשק גרעיני התחייבו גם להתקדם לקראת פירוק נשק ולהקל על שיתוף פעולה גרעיני בדרכי שלום. מבקרי אמנת אי-הפצת נשק גרעיני כיום מתחילים בדיוק מנקודה זו: שהאמנה לא עמדה בהתחייבויותיה בפועל עם חברות כמו איראן.
האמת היא שלתומכי הנסיגה יש טיעונים משכנעים. הם טוענים שמדינה שהייתה חברה באמנת אי-הפצת נשק גרעיני (NPT), נתונה לפיקוח אינטנסיבי מצד סבא"א, והכריזה שוב ושוב על שיתוף פעולה, לא רק שלא נהנתה מיתרונות החברות, אלא גם ראתה את מתקני הגרעין שלה כמטרה לחבלה ולתקיפות צבאיות. הם טוענים שאמנה שאינה מבטיחה את ביטחון חברותיה, או לפחות את זכויותיהן הגרעיניות, איבדה למעשה את מטרתה הבסיסית. הם מאמינים שפרישה מהאמנה תשלח מסר לצדדים אחרים שאיראן אינה מוכנה עוד לשלם את המחיר עבור התחייבות חד-צדדית.
אבל דווקא בנקודה זו הדיון מקבל מימד עמוק יותר. פרישה מה-NPT אינה רק מסר פוליטי; זוהי פעולה של המשפט הבינלאומי בעלת השלכות מרחיקות לכת. סעיף X באמנה קובע את זכותן של המדינות החברות לפרוש, אך הוא דורש הצהרת כוונות רשמית והסבר כי "האינטרסים הריבוניים של המדינה" נמצאים בסכנה. תהליך זה אורך שלושה חודשים, וכל חברות האמנה ומועצת הביטחון של האו"ם מקבלות הודעה על כך. לכן, בניגוד למה שחלק חושבים, נסיגה אינה הליך מיידי או פנימי גרידא. מרגע תחילת התהליך, הוא נופל תחת סמכותו של המשפט הבינלאומי ומועצת הביטחון.
חשובות יותר מההיבט המשפטי הן ההשלכות הפוליטיות של החלטה זו. כיום, חלק ניכר מהלגיטימציה המשפטית של עמדתה של איראן בנושא הגרעין נשען על הטענה שתוכניתה הגרעינית מיושמת במסגרת האמנה בדבר אי-הפצת נשק גרעיני (NPT) ולמטרות שלום. אם איראן תיסוג ממסגרת זו, גם מבלי לבצע שינויים במדיניותה הגרעינית, תפיסותיהן של ממשלות רבות עשויות להשתנות. אין ספק שתפיסותיהן של מדינות במשוואות הפוליטיקה הבינלאומית אינן פחות משפיעות מהמציאות. נסיגה מה-NPT אינה בהכרח משמעותה מהלך לקראת השגת נשק גרעיני, אך ניסיונן של מדינות כמו צפון קוריאה הוביל גורמים עולמיים רבים לקשר מהלך זה עם האפשרות של שינוי במהלך תוכניות הגרעין שלהן.
מצד שני, מתנגדי הנסיגה אינם מוגבלים לנקודת המבט הדיפלומטית; הם מעלים חששות גם מנקודת מבט כלכלית וביטחונית. בהינתן האפשרות שהסוגיה האיראנית תוחזר למועצת הביטחון והפעלת מנגנון ההדק הגרעיני, נסיגה עשויה לסלול את הדרך לקונצנזוס חדש נגד איראן. החזרת הסנקציות של מועצת הביטחון, או אף החמרתן, והטלת הגבלות נוספות על תחבורה, ביטוח, עסקאות בנקאיות ושיתוף פעולה טכנולוגי הם רק חלק מהתרחישים הנדונים. קביעת אילו מההשלכות הללו הן ודאיות או ניתנות לניהול דורשת הערכה מדוקדקת על ידי מוסדות המדינה הרלוונטיים, ולא הצהרות פוליטיות חפוזות.
במקביל, עולה שאלה חשובה: האם הישארות באמנת אי-הפצת נשק גרעיני, מבלי לקצור את הפירות הצפויים, פחות יקרה מנסיגה? זוהי השאלה שמציגים התומכים בנסיגה, ואין לה תשובה קלה. הניסיון של הסכם הגרעין, פרישת ארה"ב ממנו והמשך הסנקציות והלחץ הפוליטי חיזקו את התחושה בקרב חלק מהחברה הפוליטית האיראנית שמנגנונים משפטיים בינלאומיים אינם תמיד מבטיחים את האינטרסים של המדינות. אבל ניסיון זה מלמד גם לקח נוסף: שלכל החלטה משמעותית בנוגע לסוגיה הגרעינית יש השלכות המשתרעות מעבר לתחום הגרעיני וכוללות את הכלכלה, מדיניות החוץ ואפילו את חיי היומיום של האזרחים.
אמנת אי-הפצת נשק גרעיני והחלטה שמעבר לפוליטיקה
אולי ההיבט המשמעותי ביותר בנושא זה הוא השינוי בשיח הביטחוני האיראני בשנים האחרונות. בעקבות המלחמות האחרונות והסלמה באיומים האזוריים, עלה שוב ושוב המושג "ביטחון מקיף"; ביטחון הכולל לא רק טילים, צנטריפוגות או הסכמים דיפלומטיים, אלא גם את הכלכלה, סחר החוץ, הלכידות החברתית, הלגיטימציה המשפטית, הטכנולוגיה וכוח המשא ומתן. אם נאמץ הגדרה זו, אזי יש להעריך את הנסיגה מאמנת אי-הפצת נשק גרעיני (NPT) במסגרת זו. החלטה בסדר גודל כזה אינה יכולה להיחשב רק כתגובה להחלטה, איום או אפילו מתקפה צבאית; אלא, עליה להתייחס לשאלה האם, באופן כללי, היא מחזקת את ביטחונה הלאומי לטווח ארוך של איראן או חושפת אותה לאתגרים חדשים.
בינתיים, אולי הטעות האנליטית המשמעותית ביותר היא צמצום הנושא לבחירה בינארית פשוטה של "יציאה או הישארות". האמת היא שלכל אפשרות יש יתרונות וחסרונות. הישארות באמנת אי-הפצת נשק גרעיני (NPT) עשויה לסייע בשימור חלק ממעמדה המשפטי והדיפלומטי של איראן, אך מבקרים טוענים כי היא אינה מבטיחה את ההגנה על זכויותיה. בעוד שפרישה עשויה להעניק לאיראן השפעה רבה יותר ומסר פוליטי חדש, היא עלולה גם להטיל עלויות חדשות על הבמה הבינלאומית. הסוגיה הבסיסית טמונה בשקילת העלויות והתועלות הללו בעת חישוב האינטרסים הלאומיים.
לכן, ההצעה לפרוש מאמנת אי-הפצת נשק גרעיני (NPT), שהועלתה על ידי מדינאים לשעבר, דמויות פוליטיות ואנשי תקשורת - ללא קשר להסכמתם או התנגדותם - משמשת תזכורת חשובה למנגנון קבלת ההחלטות במדינה כי סוגיית הגרעין האיראני נכנסה לשלב שבו החלטות אינן עוד טכניות או פוליטיות בלבד, אלא ענייני ביטחון לאומי. אלו הן החלטות שלא צריכות להתקבל באקלים של התלהבות, כעס או בתגובה ללחצים מיידיים, אלא להתבסס על הערכה מקיפה ובו זמנית של כל ההיבטים המשפטיים, הביטחוניים, הכלכליים והדיפלומטיים של המדינה.
השאלה האמיתית כיום אינה: "האם איראן צריכה לפרוש מאמנת אי-הפצת נשק גרעיני או לא?" אלא: איזו החלטה, מהי עלותה ומה תהיה תוצאתה, תבטיח את ביטחונה והאינטרסים ארוכי הטווח של איראן? מענה על שאלה זו דורש, מעל לכל, רציונליות אסטרטגית; רציונליות המסוגלת להבחין בין תגובות לטווח קצר לבין אינטרסים לאומיים בני קיימא.
טבעי שהזכות לערוך ניתוחים ספציפיים ולהציע פתרונות בנוגע לסוגיות היסודיות והרציניות העומדות בפני איראן כיום תשומר למומחים ולפקידים נוכחיים ובעבר. עם זאת, אין ספק כי הבאת סוגיות לאומיות ואסטרטגיות מורכבות ורב-גוניות לקדמת הבמה בתקשורת ובמחלוקות הפלגתיות עלולה ליצור בתחילה אווירת לחץ הנובעת מדרישות חברתיות, אשר בתורה מעכבת קבלת החלטות המבוססות על רציונליות אסטרטגית מקיפה. הערכה מדויקת של ממדי ההחלטה בהקשר זה יכולה להיות מושגת באמצעות מחקרים מושכלים ומקיפים, ולא על ידי יצירת ספקטקל תקשורתי.
מזיקה עוד יותר היא העובדה שחלק מהתנועות הפוליטיות והתקשורתיות במדינה רומזות כי אלו התומכים בנסיגה מאמנת אי-הפצת נשק גרעיני הם תומכי התנגדות, עצמאות וכבוד לאומי, בעוד אלו המתנגדים לנסיגה הם סמלים של ציות, פשרה כניעה. במקרה כזה, תוטל דיכוטומיה חדשה ומסוכנת ביותר על השיח הפוליטי והחברתי במדינה, שתסכן עוד יותר את הלכידות הלאומית באמצעות קיטוב. הישארות או פרישה מהסכם אי-הפצת נשק גרעיני הם עניין הדורש מומחיות והתמחות מעמיקה, והפיכתם לקריטריון לסיווג הכוחות הפוליטיים במדינה כתומכי פשרה או כמהפכנים היא דוגמה מובהקת לשיקול דעת שגוי.
