מקובל למדוד מלחמות לפי קנה המידה של הכוח הצבאי; מספר הלוחמים, נפח האש, עוצמת הטילים והיקף ההרס. אך הניסיון של שתי המלחמות האחרונות בין ארצות הברית למשטר הציוני נגד איראן הראה שבעולם של היום, תוצאות המלחמות אינן נקבעות אך ורק במגרש הצבאי. במקרים מסוימים, גורלו של קרב, לפני שהוא מוכרע בחדר הפיקוד, תלוי ביכולתה של חברה שחייבת לחיות תחת לחץ המלחמה, לקבל החלטות ולשמור על עתידה.
מה שקרה באיראן מאז מלחמת 12 הימים ועד היום ראוי לשקול מנקודת מבט זו. החברה האיראנית הפתיעה אנליסטים ומשקיפים רבים בתקופה זו, לא רק פעם אחת, אלא ברציפות. מדינה שנמצאת תחת לחץ סנקציות במשך שנים ובמקביל התמודדה עם קשיים כלכליים, פילוגים חברתיים ופעולות תקשורתיות וקוגניטיביות נרחבות, לא הגיעה לנקודה שציפו לה מתכנני המלחמה ברגע שהמתקפה הצבאית הזרה הגיעה לשיאה. זו הייתה אולי הטעות החשובה ביותר בחישוב של הצד השני; הם ראו את החברה האיראנית רק דרך עדשת בעיותיה ולא ראו את יכולותיה הנסתרות.
כאשר המלחמה מצאה שדה אחר
מטרת המלחמה המודרנית אינה רק השמדת ציוד צבאי. כוח צבאי הופך לתוצאה פוליטית כאשר הוא יכול להשפיע גם על רצון החברה הנאבקת. מטוסי קרב וטילים, אם אינם יכולים לערער את יציבות חיי החברה, לכרסם בתקווה שלה ולנפץ את רצונה הקולקטיבי, אינם בהכרח מובילים לניצחון פוליטי. בנקודה זו, הניסיון של איראן הופך לחשוב. למרות כל הקשיים, החברה האיראנית הצליחה למנוע מהמלחמה להתקדם אך ורק בשטח שתוכנן על ידי האויב. לחץ צבאי, סנקציות כלכליות, איומים פסיכולוגיים ופעולות קוגניטיביות היו אמורים להיות מרכיבים של משוואה אחת; משוואה שנקודת הסיום שלה הייתה העברת לחץ חיצוני למשבר פנימי. אבל מה שקרה, לפחות עד היום, היה משהו אחר. איראן הצליחה להעביר את המלחמה מתחרות על כוח צבאי לתחום החוסן; תחום שבו נשק אינו רק טילים ומטוסים, וכוח אינו נמדד רק בכמות ההרס. בתחום זה, היכולת של חברה לשמור על לכידות, לנהל את החיים, לשלוט בחרדה, לבנות מחדש תקווה ולמנוע מאיומים חיצוניים להפוך לקריסה פנימית, הופכת בעצמה לכוח אסטרטגי. שינוי זה הוא אולי ההפתעה החשובה ביותר של תקופה זו.
הנקודה החשובה היא שאין לבלבל בין חוסן חברתי לבין שתיקה או חוסר בעיות בחברה. חברה עמידה אינה בהכרח חברה ללא מחאות ודרישות. אגב, אחד המאפיינים החשובים של החברה האיראנית הוא שלמרות הבדלים פוליטיים וחברתיים, למרות ביקורת קשה על פעולות ובעיות קונקרטיות בחיי היומיום, היא מבחינה בין סוגיות פנימיות לאיומים על קיומה של המדינה. זוהי ההון שחושף את עצמו ברגעי סכנה; הסוגיה הלאומית. ברגעים כאלה, איראן אינה רק שם של מבנה פוליטי; היא הופכת לנקודה משותפת שבה נמצא חלק גדול מהחברה, על כל ההבדלים שלה. יכולת זו אינה שייכת לתנועה פוליטית או למוסד. היא שייכת לכל האנשים, שלכל אחד מהם אולי יש נרטיב שונה של ההווה והעתיד של איראן, אך לנוכח איומים על המדינה, הם רואים את סוגיית איראן כסוגיה משותפת.
ייתכן שזו הסיבה שחישובים רבים לגבי תוצאות המלחמה לא תאמו את המציאות של החברה האיראנית. לחץ חיצוני היה אמור להפוך לנושא המרכזי בפוליטיקה הפנימית האיראנית; אך בהדרגה, מחירי המלחמה חזרו לחברות ולפוליטיקה הפנימית של מחרחרי המלחמה עצמם. שאלת העלויות האנושיות והכלכליות, הסיבות להמשך הסכסוך ואחריותם של הפוליטיקאים הפכו לעניין של דעת הקהל והתחרות הפוליטית בצד השני של המגרש. זוהי המשמעות האובייקטיבית של מציאות אסטרטגית: כאשר חברת המטרה של המלחמה מונעת מהתוקפן את היכולת להפוך לחץ לקריסה, חלק מעלות המלחמה חוזרת ליוזם עצמו.
חוסן; נכס לשלום
עם זאת, אולי השאלה החשובה ביותר רק מתחילה. מה יש לעשות עם נכס לאומי זה? הטעות הגדולה ביותר היא להתייחס לחוסן של אנשים כאל משאב בלתי נדלה; כאילו לחברה יש חובה לשלם את מחיר המשברים בכל פעם, ולאחר התגברות על הסכנה, לסגת שוב לשוליים. חוסן הוא תוצר של אמון, תקווה ותחושת שייכות, ואם שורשים אלה נחלשים, אף חברה לא תוכל לבנות את עתידה אך ורק על זיכרון ההתנגדות מהעבר. הערכה ליכולת זו אינה מושגת רק על ידי שבחים לאנשים בעתות מלחמה. הערכה אמיתית פירושה לראות אנשים בעתות שלום; כלומר, הקשבה לדרישותיהם, הפחתת הלחץ על חייהם, מאבק באי צדק, בנייה מחדש של אמון ומתן אפשרות להשתתפות אמיתית בגורל המדינה. כאן החוסן הופך מתפיסה הגנתית לתפיסה פיתוחית.
חברה שהצליחה לשרוד בתנאים הקשים ביותר ולשבש את משוואות המלחמה המורכבת, אם יש לה מספיק אמון והשתתפות, יכולה להפוך יכולת זו לכוח לקידמה. אותה חברה שהפגינה את היכולת להגן על המדינה בעתות סכנה יכולה להיות גם כוח מניע למדע, לכלכלה, לטכנולוגיה ולפיתוח בעתות שלום. הבעיה אינה רק שהעם האיראני הצליח לעמוד בלחץ; חשוב מכך, הם הראו שלאיראן יש עתודה חברתית שטרם הוכרה במלואה. אולי הלקח הגדול ביותר מתקופה זו הוא זה: כוח לאומי אינו רק מה שנשמר במחסנים. חלק מכוחה של מדינה טמון בזיכרון ההיסטורי של עמה, בקשרים חברתיים, בתחושת השייכות שלהם לאדמה, וביכולתם לשמור על תקווה בנסיבות קשות. בירה זו הייתה מגן המדינה בימי מלחמה. ובעתות שלום, עליה להפוך גם למנוע של קידמה. איראן הראתה שוב בתקופה זו שהיא אולי חולקת על נושאים רבים, אך ברגע שבו שאלת קיומה ועתידה של המדינה עומדת על כף המאזניים, יש לה יכולת גדולה להפוך הבדלים לבסיס משותף. הכרה, הגנה וחיזוק יכולת זו חשובים אולי יותר מכל לקח אחר שניתן ללמוד ממלחמות אלה. חוסן לאומי אינו רק היכולת לשרוד בתקופות קשות; זוהי היכולת לבנות עתיד טוב יותר מאותן תקופות קשות.