תוצאות הבחירות בישראל ובאמריקה, למרות ההבדלים בממדי התבוסה ובמידת התבוסה, חשפו מציאות אסטרטגית: המשוואות הפוליטיות בוושינגטון ובתל אביב הושפעו יותר מהשלכות של התסיסה, ממשבר הלגיטימציה של ישראל ומהמחירים הכלכליים של העימות עם איראן מאשר מהתחרויות הבחירות. מה שעלה בקלפיות באוקטובר ובנובמבר 2026 היה תוצר של תהליך שהחל חודשים קודם לכן, עם התפתחויות בשטח ובפוליטיקה.
כדי להבין את ההבדל בתוצאות הבחירות של שני הצדדים, יש לשים לב לסדר הכרונולוגי שלהן. הבחירות בישראל נערכו לפני הבחירות האמריקאיות, ובנימין נתניהו, למרות הירידה בפופולריות שלו מבית וביקורת נרחבת על תפקודו במלחמת עזה, נהנה מיתרון חשוב של תמיכה חסרת תקדים מצד דונלד טראמפ. תמיכה זו לא הייתה רק פוליטית עבור החברה הישראלית; היא הייתה חשובה גם מבחינה ביטחונית, כלכלית ואסטרטגית.
ישראלים יודעים היטב שללא תמיכה אמריקאית, המשטר יתמודד עם אילוצים חמורים יותר. החל מאספקת נשק ותמיכה דיפלומטית ועד ערבויות כלכליות, חלק משמעותי מכוחה של ישראל תלוי ביחסיה עם וושינגטון. לפיכך, תמיכתו הישירה של טראמפ הצליחה לפצות על חלק מחולשותיו הפוליטיות של נתניהו ולהעלות את קולות הקואליציה שלו לרמה גבוהה מהצפוי. אילו הבחירות בארה"ב היו מתקיימות מוקדם יותר והמצביעים הישראלים היו מתמודדים עם מעמדו היחלש של טראמפ, השפעת התמיכה הזו על מעמדו האלקטורלי של נתניהו הייתה כנראה שונה.
אבל השאלה החשובה יותר היא מדוע, למרות ההשפעה הנרחבת של הלובי הישראלי במבנה הפוליטי האמריקאי וההוצאות המשמעותיות שהושקעו בחיזוק מועמדים רפובליקנים, תבוסת המפלגה הייתה כה כבדה?
את התשובה יש לחפש בשינוי ההדרגתי בדעת הקהל המערבית. מלחמת עזה וההריגה וההרס הנרחבים המתמשכים הפכו את סוגיית ישראל מסוגיה של מדיניות חוץ לסוגיה מוסרית, הומניטרית ופוליטית בחברות המערביות. מחאות אוניברסיטאיות, צעדות ותנועות אזרחיות הראו שתמיכה ממשלתית בישראל אינה בהכרח משמעותה עוד תמיכה בדעת הקהל. פער זה הוא בעל חשיבות אסטרטגית, במיוחד בארצות הברית, כתומכת העיקרית של תל אביב.
ההתפתחות העיקרית היא השינוי במחיר הפוליטי של תמיכה או התנגדות לישראל. בעבר, ביקורת על מדיניותה של תל אביב יכלה להוביל להדחתו של פוליטיקאי מהמרוץ האלקטורלי; אך כעת, בחלקים מהחברה האמריקאית, תמיכה ללא תנאי בממשלת נתניהו הפכה למחיר אלקטורלי בפני עצמו. בנסיבות כאלה, לא ניתן לראות את תבוסתו של טראמפ כתגובה בלבד לתפקודו הפנימי. בלב גישת ה"לא לטראמפ" עמדו גם התנגדות למדיניותו של נתניהו ותמיכתה הבלתי מותנית של וושינגטון בישראל. במיוחד משום שחלק מהחברה האמריקאית מעריכה את המלחמה נגד איראן לא כהכרח לביטחון הלאומי של ארה"ב, אלא כעימות התואם את האינטרסים הישראליים.
עם זאת, השינוי בדעת הקהל לבדו אינו מסביר את ממדי תבוסתם של הרפובליקנים. משתנה קובע נוסף היה הטעות האסטרטגית של טראמפ בחישוב כוחה ורצונה של איראן והשלכות המלחמה. הוא נכנס לעימות הצבאי מתוך מחשבה שהוא יוכל לאלץ את איראן להיכנע במלחמה "מהירה, עזה ונקייה" תוך שבוע ולסגור את העימות בניצחון מכריע. אילו חישוב זה היה מתממש, עמדותיהם הפוליטיות של טראמפ ונתניהו והתנאים הכלכליים של שני הצדדים היו שונים לחלוטין. אך התנגדותה של איראן וכישלונה בהשגת המטרות המוצהרות הפכו את המלחמה מהזדמנות לבסס את מעמדם הפוליטי של מתכנניה לגורם ששחק את כוחם ואמינותם.
בינתיים, יוזמתה של איראן לאזוריות המלחמה ולהרחבת עלויותיה לרמה הבינלאומית הייתה אחד המשתנים החשובים ביותר שלא נצפו בחישוביה הראשוניים של וושינגטון. באמצעות ניצול יכולותיה הצבאיות והגיאופוליטיות, איראן לקחה את עלות העימות מעבר לשדה הקרב, ובאמצעות שליטה במצרי הורמוז, השפיעה על ביטחון האנרגיה והסחר העולמי. שיבושים בזרימת האנרגיה, עליות עלויות המשלוח, עליית מחירי הדלק ולחץ על שרשרת האספקה העבירו בהדרגה את השפעות המלחמה לכלכלות מרכזיות, כולל ארצות הברית.
בניגוד לסכסוכים אמריקאיים רבים קודמים, מלחמה זו לא הוגבלה למרחק הגיאוגרפי בין וושינגטון לשדה הקרב. חשיבותו של מצר הורמוז ותלותה של הכלכלה העולמית בזרימה קבועה של אנרגיה הביאו את השפעות המלחמה לחיי היומיום של האזרחים בצורה של עליית מחירי הדלק, לחצים אינפלציוניים ושיבושים בתחבורה. כתוצאה מכך, הפער בין הבטחותיו הכלכליות של טראמפ לבין המציאות שחווים העם גדל, וחוסר שביעות הרצון מהממשל ומהמפלגה הרפובליקנית התעצם.
אך משמעותן של התפתחויות אלו לא הוגבלה להתפשטות הגיאוגרפית של המלחמה ולעלייה בעלויות הכלכליות. לאחר שטראמפ נכשל בסיום המלחמה לטובתו על פי החישובים הראשוניים ובאמצעות עליונות צבאית, אופי העימות השתנה בהדרגה ונכנס לשלב שניתן לכנותו "מלחמת חוסן"; מלחמה רב-ממדית שגורלה אינו נקבע עוד אך ורק במגרש הצבאי ובה גם ממדים פוליטיים, כלכליים וקוגניטיביים ממלאים תפקיד מכריע. בשלב זה, הסוגיה העיקרית אינה רק כוח האש וכוח ההרס, אלא גם יכולתם של הצדדים לשאת בעלויות, לשמור על לכידות פנימית, לנהל את דעת הקהל, לשמור על יכולת מבצעית ולהפעיל לחץ התשה על הצד השני.
מנקודת מבט זו, יש לנתח את מצבם הנוכחי של טראמפ והרפובליקנים בהקשר של תוצאות המלחמה החוסנת. אי השגת יעדים צבאיים במהירות, האזוריות של העימות, המשך העלויות הכלכליות, התפשטות האופוזיציה הפוליטית ושינוי בגישת דעת הקהל האמריקאית הם המרכיבים המקושרים של שחיקה זו. מה שהתגלה בבחירות כתבוסה מוחצת עבור טראמפ והרפובליקנים לא היה רק תגובה למלחמה זרה; זה היה השתקפות של הסטת שדה העימות לתחומי הפוליטיקה הפנימית, הכלכלה ודעת הקהל האמריקאית.
לכן, טראמפ לא רק טעה בהערכתו את כוחה הצבאי ואת רצונה הפוליטי של איראן, אלא גם זלזל ביכולותיה של טהרן להטיל עלויות חוץ-אזוריות על ארצות הברית ובעלות בריתה, שהיו טמונות ביכולות הצבאיות, הפוליטיות, החברתיות והתמיכה העממית שלה. המלחמה, שהייתה אמורה להיות הפגנת כוח והקדמה לביסוס מעמדו האלקטורלי, הפכה לגורם להגדלת העלויות הכלכליות, להעמקת הפילוג הפוליטי ולשחיקה של ההון החברתי של הרפובליקנים.
בינתיים, יש להבחין בין ההשלכות האלקטורליות בישראל ובארצות הברית. נתניהו הצליח לשקם חלק ממעמדו האלקטורלי על ידי הסתמכות על תמיכה ישירה מוושינגטון, אך הצלחה זו לא משמעותה עצירת שחיקת הלגיטימציה הבינלאומית של ישראל. לעומת זאת, טראמפ שילם את המחיר על תמיכתו בנתניהו והשתתפותו בעימות הצבאי עם איראן בו זמנית בפוליטיקה הפנימית ובכלכלה של ארצות הברית.
תבוסת טראמפ ונתניהו לא החלה בקלפיות באוקטובר ובנובמבר 2026; את שורשיה יש לחפש בהתפתחויות שלאחר ה-7 באוקטובר, מלחמת עזה, ולאחר מכן העימותים הצבאיים עם איראן, ממלחמת 12 הימים ועד מלחמת הרמדאן. התפתחויות אלו כוונו בהדרגה לשלושת הנכסים העיקריים של שתי הממשלות: הלגיטימציה הבינלאומית של ישראל, אמינותו הפוליטית של טראמפ והאמון הכלכלי של הציבור האמריקאי.
מה שניכר כעת בתוצאות הבחירות אינו רק שינוי באיזון בין המפלגות; זהו סימן להתנגשות גבולות הכוח הצבאי עם מציאות דעת הקהל והכלכלה הפוליטית. קלפיות ארצות הברית וישראל הן יותר מנקודת ההתחלה של המשבר, הן המקום שבו נחשפות תוצאות המשבר שהחל לפני חודשים.
