פשעי המתיישבים הציונים בשטחים הפלסטיניים הכבושים, הנתמכים על ידי הצבא הישראלי, נמשכים נגד הפלסטינים; עם זאת, פציעתה של היידי לוין, צלמת בוושינגטון פוסט, במהלך אלימות המתנחלים בגדה המערבית עוררה תגובה מעורבת מצד הרשויות המערביות וכלי התקשורת. הבדל זה בתגובה חושף שוב את עליונות המערב ואת הדואליות של סטנדרטים של זכויות אדם; דואליות שבה ערך חיי האדם וחשיבות חופש התקשורת מוערכים לא על בסיס עקרונות אוניברסליים, אלא ביחס לזהות הקורבן ולקשריו עם הכוחות הדומיננטיים.
אלימות, בכל צורה ובכל אמצעי, מגונה; אך הבעיה העיקרית היא הטיפול הסלקטיבי בקורבנות. כאשר החלה המלחמה באוקראינה, כמה הצהרות תקשורתיות ופוליטיות מערביות, שהדגישו את האירופאיות, עיניים כחולות והבלונדיניות של הקורבנות, העמידו אותם בניגוד לאנשי המזרח התיכון; כאילו סבלם ועקירתם של האירופאים, בגלל זהותם ומראהם, ראויים לאהדה רבה יותר. גישה זו היא ביטוי ברור של השקפה היררכית על האנושות; השקפה שניתן לראות כעת בתגובה להכאת העיתונאי האמריקאי.
מייק האקבי, שגריר ארה"ב בשטחים הכבושים, תיאר את ההתקפה על היידי לוין כ"מעשה טרור נתעב שבוצע על ידי פחדנים רעולי פנים", עמדה אשר, יחד עם דעותיו על זכותה הדתית לכאורה של ישראל לשלוט בחלקים נרחבים מהמזרח התיכון והתנגדותו להגדרת הפשעים בעזה כרצח עם, חושפת סתירה משמעותית. מזכיר המדינה האמריקאי, מרקו רוביו, כינה גם הוא את תמונות הכאת העיתונאי מטרידות ואמר כי וושינגטון קראה לישראל להתמודד עם אלימות המתנחלים. השאלה היא: מדוע רגישות כזו אינה נתפסת באותה מידה נוכח סבלם של הפלסטינים בן עשרות השנים?
חופש העיתונות; פריבילגיה הקשורה לזהות הקורבן
התקשורת המערבית, אשר במשך שנים סיקרה את האלימות המאורגנת של מתנחלים נגד פלסטינים באיפוק, שתיקה או סיקור לא מספק, מדגישה כעת את קורבנותה של היידי לוין על ידי הדגשת פרטים כמו הקסדה והאפוד שחבש העיתונאי. באופן עקרוני, דאגה זו לבטיחותם של עיתונאים היא הכרחית וניתנת להגנה; הבעיה אינה אמפתיה כלפי העיתונאי האמריקאי, אלא חוסר רגישות דומה כלפי עיתונאים פלסטינים ועיתונאים אחרים שהם קורבנות הכיבוש.
חופש המידע וחסינותם של אנשי התקשורת הן זכויות אוניברסליות ואינן יכולות להיות מותנות באזרחות, בלאום או בהשתייכותו הפוליטית של העיתונאי. כאשר עקרונות אלה נדרשים בקול רם עבור קבוצה אחת, אך הפרת אותן זכויות נגד קבוצה אחרת נתקלת בשתיקה, הטענה לדבקות בערכים אנושיים משותפים מאבדת מאמינותה.
מעזה ללבנון; עיתונאים שכתבו את האמת בחייהם
רקורד המשטר הישראלי על עיתונאים מצייר תמונה קודרת של מחיר הדיווח העצמאי. אמל אל-ח'ליל, כתבת בעיתון הלבנוני אל-אחבאר, נהרגה בפיגוע המיוחס למשטר הישראלי. כתבת אל-ג'זירה, שירין אבו עקלה, נורתה ונהרגה גם היא בעת שסיקרה את הפשיטה של הצבא הישראלי על ג'נין. מקרים אלה, יחד עם דיווחים על איומים נרחבים נגד עיתונאים, מראים כי פעילות התקשורת בשטחים הכבושים ובעזה כרוכה בסיכונים חמורים.
נציב זכויות האדם של האו"ם תיאר את עזה כמקום המסוכן ביותר בעולם לעבודת עיתונאים. משרד התקשורת הממשלתי של עזה הודיע גם כי יותר מ-260 עיתונאים ופעילי תקשורת נהרגו ברצועה מאז תחילת המלחמה באוקטובר 2023. נתונים סטטיסטיים אלה, ללא קשר לצורך לבחון בקפידה כל מקרה, מראים את ממדי האסון שלא ניתן להימנע ממנו על ידי שתיקה או צמצומו לנפגעי מלחמה רגילים.
מפלסטין למינאב: שערוריית זכויות אדם סלקטיבית
מפלסטין למינאב, הבעיה העיקרית נותרה הסטנדרטים הכפולים של תובעי זכויות אדם. כאשר התקשורת משרתת את הנרטיב המועדף על ידי מעצמות המערב, חופש הביטוי וחסינות עיתונאית הופכים לדרישות דחופות; אך כאשר עיתונאים מדווחים על סבלן של מדינות מדוכאות ועל פשעי ארה"ב והמשטר הציוני, שתיקה, צנזורה וטריוויאליזציה של הקורבנות מחליפות את אותן תביעות.
בסביבה כזו, התקשורת יכולה להפוך לכלי להכוונת דעת הקהל, להכשרת לחצים פוליטיים ולסלילת הדרך לערעור יציבות של מדינות; בעוד שהנרטיב של מדינות הקורבן נדחק לשוליים. המלחמה של היום היא גם מלחמת נרטיבים; שדה שבו מקומו של המדכא והמדוכא משתנה, ותוקפנות מוצגת תחת מסווה של ביטחון, אך הגנה והתנגדות מוצגות תחת תווית של טרור.
הכאת עיתונאי אמריקאי היא כשלעצמה ראויה לגינוי; אך גינוי אמיתי של אלימות הגיוני כאשר הוא אינו תלוי בלאום של הקורבן. מעזה ועד מינאב, הקריטריון למדידת אמינותן של זכויות אדם אינו עוצמת תגובות התעמולה, אלא מידת ההיצמדות המעשית לשוויון זכויות אדם. חיזוק אוריינות התקשורת הציבורית והקמת מבני מידע עצמאיים הם הכרח להתמודדות עם צנזורה, נרטיבים חד-צדדיים והלבנת פשעים; הכרח שמימושו יאפשר לקולותיהם של הקורבנות להישמע מעבר לגבולות הכוח.
