פגישת סלאלה נקבעה ליום שני, 14 בספטמבר 2026, בסלאלה, עומאן, ברמת שרי החוץ. ההרכב הראשוני כלל את איראן, עיראק ושש המדינות החברות במועצת שיתוף הפעולה של המפרץ (GCC): עומאן, ערב הסעודית, איחוד האמירויות הערביות, קטאר, כווית ובחריין. עם זאת, בחריין הודיעה לפני הפגישה כי לא תשתתף, וכתוצאה מכך, ההשתתפות הצפויה הוגבלה לאיראן, עיראק וחמש מדינות GCC.
בניגוד לציפיות מסוימות, סדר היום שהוכרז לא היה פגישה כללית לדיון בכל הסוגיות האזוריות. במקום זאת, המוקד העיקרי, ולדברי שר החוץ האיראני, סייד עבאס עראקצ'י, היה המוקד "הבלעדי" של סדר היום: בחינת המסדרון הימי החדש במצרי הורמוז. איראן ועומאן הגיעו בעבר להבנה בנוגע למסדרון זה והכינו מפות והצהרה משותפת שיהיו זמינות למדינות האזור לפני הגשתן לארגון הימי הבינלאומי לרישום. שר החוץ האיראני עבאס עראקצ'י הדגיש כי הבנה זו אינה משמעותה "פתיחת מיצרי הורמוז", אלא קובעת מסגרת לכניסה ויציאה של ספינות, בכפוף לתנאים מסוימים.
אך מדוע נדחתה פגישת סלאלה, שהייתה אמורה לדון בעתיד התנועה הימית והביטחון במצרי הורמוז, שעות ספורות לפני תחילתה המתוכננת? זוהי אולי השאלה החשובה ביותר ללא מענה סביב פגישה שיכלה להיות אחת ההתפתחויות הדיפלומטיות המשמעותיות ביותר מאז המלחמה.
שעות ספורות לפני הפגישה, הודיע שר החוץ העומאני כי הדחייה נועדה ליצור את התנאים המתאימים לדיאלוג בונה ולהגעה לקונצנזוס. טהרן אישרה גם כי ההחלטה התקבלה לבקשת כמה מדינות באזור ובאישור משותף של איראן ועומאן. עם זאת, הסבר זה, לפחות כשלעצמו, אינו מסביר את מה שקרה בשעות האחרונות ששינה את מהלך הפגישה.
כדי למצוא את התשובה, במקום להתמקד בהבדלים לכאורה בין מדינות האזור, עלינו לבחון מחדש את מהלך האירועים בחודשים האחרונים ואת המאמצים שנעשו למנוע הקמת מנגנון חדש בנוגע למצרי הורמוז.
הנקודה המרכזית בסדרה זו היא הפגישה החשאית שנערכה ב-17 ביוני במנאמה, פגישה שדווחה בעבר על סמך מידע ממקורות בחריינים בעלי ידע. על פי דיווחים אלה, בפגישה נכחו מוחמד בן זאיד, ראש פיקוד המרכז של ארה"ב, בראד קופר, ויועץ בכיר של המוסד, כאשר מרקו רוביו השתתף בה גם באינטרנט. ההתייעצויות, על פי מקורות אלה, התמקדו בדרכים להכיל את ההבנה בין טהרן לוושינגטון ולמנוע את השלכותיה, במיוחד במצרי הורמוז.
אותו דיווח קבע כי מוחמד בן זאיד נשא הצהרה מכרעת להבנת ההתפתחויות הבאות: "היזהרו מיצירת עומאן נוספת באזור". הצהרה זו לא הביעה רק דאגה לגבי מתווך; אלא, היא שיקפה חשש מהקמת ערוץ שיהפוך את עומאן לצינור עצמאי בין טהרן למעצמות המערב.
משמעותו של נרטיב זה מתבהרת עוד יותר כאשר בוחנים את האירועים הבאים. המשא ומתן בין איראן לעומאן בנוגע להסדרי הניווט במצר הורמוז נמשך, כאשר טהרן הדגישה במפורש את הצורך בניהול נתיב המים בעתיד בתיאום עם שתי מדינות החוף ובהתאם לסעיף 5 במזכר ההבנות של אסלאמאבאד.
במציאות, ההסכם שהושג באסלאמאבאד לא היה רק הבנה לסיום הסכסוך; סעיף 5 הפך את מצר הורמוז לחלק מההסדרים שלאחר המלחמה. נושא זה הפך לאחר מכן לנקודת מחלוקת מרכזית.
הדו"ח שפורסם על הפגישה הסודית במנאמה התייחס גם לנקודה זו באופן ספציפי: החשש שיישום סעיף 5 להסכם יחזק את מעמדה של איראן בהסדרי הביטחון הקשורים למצר הורמוז. באותה פגישה, על פי מקורות יודעי דבר, הועלתה האפשרות להפעיל את "הנתיב הדרומי" ולהפעיל לחץ על עומאן כדרך להתמודד עם מגמה זו.
מספר ימים לאחר מכן, דיווח בוול סטריט ג'ורנל שיקף את אותה דאגה בקרב גורמים אמריקאים: וושינגטון חששה שההסכם האיראני-עומאני יחזק את תפקידה ושליטתה של איראן במצרי הורמוז.
בהקשר זה, דיווחו של כתב בכיר באל-ג'זירה הוא בעל חשיבות עליונה. הוא דיווח כי ישראל התערבה כדי למנוע את חתימת הסכם סלאלה, תוך חתירה למטרה זו בתיאום עם מוחמד בן זאיד ומרקו רוביו. על פי דיווח זה, הלחץ על עומאן התגבר בשעות האחרונות כדי למנוע הסכם שיקבע הסדרים חדשים למצרי הורמוז.
בעוד שדיווחו של כתב אל-ג'זירה לא פירט את מנגנוני התיאום בין תל אביב, אבו דאבי וושינגטון כדי להפעיל לחץ על מוסקט לבטל את פגישת סלאלה, מידע זה, יחד עם מידע שפורסם בעבר על פגישת מנאמה, מצביע על דפוס ברור ומתועד: מניעת כל הסכם דו-צדדי או רב-צדדי בין איראן, ארצות הברית ומדינות האזור - הסכם שיכול להוביל להסדרים אזוריים בני קיימא.
גישה זו מייצגת יעד אסטרטגי מרכזי עבור ישראל במשך שנים, ותל אביב הקדישה את כל משאביה להשגתה. בינתיים, תפקידן של קבוצות הלובי של איחוד האמירויות הערביות וישראל בארצות הברית משמעותי במיוחד בתמיכה באסטרטגיה זו. אבו דאבי מקיימת קשרים אסטרטגיים הדוקים עם וושינגטון ותל אביב, ובחודשים האחרונים קיימה שיחות ישירות עם גורמים אמריקאים בנוגע לעתיד מיצרי הורמוז. על פי הדיווח הרשמי של ארה"ב, הפגישה בין מוחמד בן זאיד לרוביו באבו דאבי עסקה בנושאים נוספים, כולל מאמצים להבטיח מעבר בטוח דרך הורמוז וההבנה בין ארצות הברית לאיראן.
הלחץ על עומאן אינו רק הנחה פוליטית. דונלד טראמפ איים בעבר על מוסקט על תפקידה במשא ומתן האיראני-עומאני בנוגע להורמוז, באומרו שאם עומאן תחסום את מאמצי ארה"ב, היא עלולה להיות מטרה לתקיפות אוויריות. איום זה מדגיש את החשיבות של הפעלת לחץ על מוסקט במהלך המשא ומתן על הורמוז.
לכן, אין לראות את דחיית פגישת סלאלה אך ורק כתוצאה מחילוקי דעות בין מדינות האזור. בחריין הודיעה רשמית כי לא תשתתף בפגישות משותפות עם איראן עד לחידוש היחסים הדיפלומטיים עם טהרן, והתייעצויות אינטנסיביות התקיימו בין מדינות האזור בימים שקדמו לפגישה. עם זאת, ייתכן שחילוקי דעות אלה הם חלק מאותו אקלים אזורי שמנע הגעה להסכם רחב יותר.
הנושא המרכזי בפגישת סלאלה לא היה מספר הספינות החוצות את מצר הורמוז, אלא כללי המעבר.
אילו פגישת סלאלה התקיימה ואיראן, עומאן ומדינות החוף היו מגיעות למנגנון משותף לביטחון ולניווט בהורמוז, כללי המשחק היו משתנים. השאלה לא הייתה עוד רק מספר הספינות החוצות את המצר מדי יום או מי יכול לשמור עליו פתוח, אלא השאלה הבסיסית: מי יקבע את כללי המעבר, הביטחון והתיאום של התנועה הימית?
נקודה זו, בפרט, הייתה מספיקה כדי להפוך את ההישג הצבאי של איראן בהורמוז להישג פוליטי ודיפלומטי, להעביר את מוקד איראן משדה הקרב לזירה האזורית ולהפוך את המשמעות הגיאוגרפית והביטחונית של הורמוז למנגנון פוליטי הכולל את מדינות החוף.
בנסיבות אלה, הצלחת פגישת סלאלה הייתה יכולה להפחית את תפקידה של ארצות הברית מ"השחקן שקובע את כללי הורמוז" לשחקן חיצוני נוסף. איראן ועומאן, כשתי מדינות החוף, היו מרכזיות בהסדרים החדשים.
לכן, השאלה המרכזית סביב דחיית פגישת סלאלה אינה צריכה להצטמצם להתנגדותן של מספר מדינות ערביות בלבד. השאלה החשובה ביותר היא: אילו כוחות נסתרים ביקשו למנוע מפגישה זו להתפתח מדיאלוג אזורי על מיצרי הורמוז להסכם מעשי ומתמשך?
פגישת מנאמה הסודית, דיווחים נוספים על דאגת המשטר הישראלי בנוגע ליציבותה האזורית של איראן, לחץ אמריקאי על מוסקט, ודיווח הכתב הראשי של אל-ג'זירה על התיאום של נתניהו עם מוחמד בן זאיד ורוביו - כל הראיות הללו יחד מחייבות בחינה של תפקידן של ישראל ואיחוד האמירויות הערביות בשיבוש תהליך זה.
בהקשר זה, פגישת סלאלה אינה רק פגישה שבוטלה, אלא נקודת מפתח במאבק על ארכיטקטורת הביטחון שלאחר המלחמה באזור, ובמיוחד במצרי הורמוז; מאבק שבו אחת השאלות המרכזיות עברה מ"כמה ספינות יעברו דרך הורמוז?" ל"מי יהיה השחקן הדומיננטי בקביעת כללי הביטחון של האזור?"
