אין עוד לסווג את איחוד האמירויות הערביות (UAE) בחישובים האסטרטגיים של איראן כשכנה דרומית, שותפה סחר או חברה במועצת שיתוף הפעולה של המפרץ (GCC). בשנים האחרונות, אבו דאבי יצרה לעצמה נישה שונה בתוך ארכיטקטורת הביטחון האזורית - נישה השזורה בקשרים הדוקים עם וושינגטון, שיתוף פעולה אסטרטגי עם תל אביב, תפקידה ברשת האנרגיה והספנות ומיקומה הגיאוגרפי הגובל באיראן. מלחמת 40 הימים הדגישה באופן בולט את השינוי הזה, ואירועי ח'ורדאד, סלאלה וביקורו האחרון של נתניהו באבו דאבי הדגישו עוד יותר את ממדיה הפוליטיים.
מלחמת 40 הימים שימשה כנקודת מפנה, וחשפה את מעמדה האמיתי של איחוד האמירויות הערביות. אמירות קטנה זו בדרום המפרץ הערבי התמודדה עם רמה חסרת תקדים של התקפות איראניות במהלך המלחמה. על פי דו"ח של הקונגרס האמריקאי, כמעט מחצית מכלל ההתקפות האיראניות על מדינות המפרץ כוונו נגד איחוד האמירויות הערביות, מה שהופך אותה לחברה הממוקדת ביותר במועצת שיתוף הפעולה של המפרץ.
התשובה לסיבה לכך שמצב זה נוצר טמונה בנוף הביטחוני של דרום המפרץ הערבי. איחוד האמירויות הערביות מארחת תשתית צבאית אמריקאית משמעותית והיא אחת השותפות החשובות ביותר של וושינגטון באזור. עוד לפני הצטרפותה הרשמית להסכמי אברהם, היא הייתה שותפה של ישראל בתחומי הביטחון, המודיעין והטכנולוגיה. לכן, בחישובים של טהרן בזמן מלחמה, אין כמעט הבדל בין איחוד האמירויות הערביות לבין "רשת הביטחון האמריקאית-ישראלית באיחוד האמירויות הערביות".
בנרטיב האיראני הרשמי, חלק ממטרות ההתקפות על איחוד האמירויות הערביות היו מרכזים ותשתיות צבאיות וביטחוניות אמריקאיות וישראליות באזור. היו גם דיווחים על נוכחות אנשי מודיעין וביטחון בחלק מהמטרות, אך הפרטים לא פורסמו באופן נרחב. גם מבלי להסתמך על היבט זה, מה שקרה בפומבי ראוי לציון: בעיצומו של הסכסוך, ישראל פרסה את מערכת ההגנה מפני טילים "כיפת ברזל" שלה וכוחות לאיחוד האמירויות הערביות כדי להגן עליה.
אקסיוס דיווחה כי ישראל העבירה משגר טילים "כיפת ברזל" וכוחותיה לאיחוד האמירויות הערביות, וזו הפעם הראשונה שהמערכת נפרסה במדינה מחוץ לישראל וארצות הברית. דו"ח של הקונגרס האמריקאי הצביע גם על פריסת לפחות מערכת טילים אחת של כיפת ברזל, עם מפעילים ישראלים, באיחוד האמירויות הערביות.
לדימוי זה יש השלכה ברורה: איחוד האמירויות הערביות לא הייתה רק מדינה מותקפת במלחמה, אלא הפכה לחלק מסביבת הפעולה המבצעית של ישראל לשיתוף פעולה ביטחוני.
כמובן, העניין אינו מוגבל להיבט הביטחוני בלבד. הסתירה המשמעותית ביותר טמונה במקום אחר: אותה מדינה שתפסה מקום בולט בארכיטקטורת הביטחון של יריבתה האיראנית הייתה גם אחת השותפות הכלכליות החשובות ביותר של איראן.
סתירה זו קיימת מזה שנים. סחר נרחב, נוכחותן של חברות ומשקיעים איראניים באיחוד האמירויות הערביות, תפקידם של נמלי המדינה ורשת הפיננסית שלה, ותלותו של חלק מהסחר האיראני באיחוד האמירויות הערביות הן כלכליות שאין להכחישה. אך המלחמה הוכיחה כי מציאות כלכלית זו אינה יכולה להתפרש באופן אוטומטי כאמון אסטרטגי.
מנקודת מבט זו, לאירועי ה-17 ביוני יש חשיבות רבה.
על פי דיווחים שפורסמו, באותו תאריך נערכה פגישה חשאית במנאמה, על רקע המתיחות בין איראן לארצות הברית. בפגישה נכחו מוחמד בן זאיד, ראש פיקוד המרכז של ארה"ב, בראד קופר, יועץ בכיר במוסד, והסופר מרקו רוביו. דיווחים אלה מצביעים על כך שבין הנושאים שנדונו היו מניעת גיבוש הבנה איראנית-אמריקאית וסוגיית ההסדרים במצרי הורמוז. עם זאת, חשיבותו של אירוע זה טמונה בהקשר בו הוא עולה: אבו דאבי אינה מגדירה את עצמה רק כמקבלת החלטות של וושינגטון ותל אביב, אלא מבקשת למלא תפקיד בעיצוב הסביבה האסטרטגית סביב איראן.
פגישת סלאלה, ותפקידה של איחוד האמירויות הערביות בכישלונה, שאורגנה על ידי ישראל, תרמו להעברת תדמית זו לאזור הורמוז.
איראן, עיראק ומדינות מועצת שיתוף הפעולה של המפרץ, למעט בחריין, היו אמורות לדון בהסדרים הקשורים לשיט במצרי הורמוז. עם זאת, הפגישה נדחתה ערב פתיחתה המתוכננת עקב לחץ משותף מצד וושינגטון, תל אביב ואבו דאבי בעומאן. רויטרס דיווחה כי הפגישה נועדה לדון בהסכמים פוטנציאליים בנוגע למצרי הורמוז האסטרטגיים. דיווחים אחרים הצביעו על חילוקי דעות לגבי ניסוח ההסכמים וחששות לגבי כינון הסדרים חדשים בהורמוז.
ביטול הפגישה אינו הסוגיה היחידה; הורמוז הפכה לזירת סכסוך סביב הארכיטקטורה הביטחונית והמסחרית החדשה באזור. בהתחשב בנמליה, בתשתיות האנרגיה, בנתיבים החלופיים ובמיקומה בדרום המפרץ הערבי, איחוד האמירויות הערביות אינה יכולה לקבל תפקיד איראני מרכזי ואסטרטגי בעיצוב תהליך חדש זה. לכן, היא פעלה במרץ לביטול הפגישה בשיתוף פעולה עם ישראל וושינגטון.
מסיבה זו, יש לראות גם את ביקורו של נתניהו באבו דאבי בהקשר זה.
נתניהו הגיע לאבו דאבי ב-27 בספטמבר בהזמנתו של מוחמד בן זאיד. רויטרס דיווחה כי פגישתו עם נשיא איחוד האמירויות הערביות נמשכה כשש שעות, וכי הסוגיה האיראנית הייתה מוקד הדיונים, יחד עם יחסים דו-צדדיים ונושאים אזוריים.
לעיתוי הביקור הזה יש משמעות רבה. לאחר שהציג את עמדתו הנוקשה כלפי איראן בעצרת הכללית של האו"ם, נסע נתניהו לאבו דאבי, מדינה הממוקמת בדרום הרחוק של איראן, אשר מקיימת קשרים כלכליים עם טהרן ויצרה את מערכת היחסים הביטחונית העמוקה ביותר עם ישראל מבין מדינות ערב בשנים האחרונות.
ללא קשר לסוגיות שנדונו בין שני הצדדים, ואולי, כפי שדיווחה התקשורת הישראלית, עם נציגים של מספר מדינות ערביות אחרות, ביקור זה נושא מסר פוליטי וביטחוני ברור: איומי ישראל באו"ם בנוגע לאיראן נכנסו לשלב של התייעצויות ישירות באחת מבירות הערביות החשובות ביותר באזור.
זוהי נקודת המפנה המחייבת הגדרה מחדש של עמדת איחוד האמירויות הערביות כלפי איראן.
אבו דאבי אינה עוד רק שכנתה הדרומית של איראן; זוהי מדינה שבצומת קריטי זה העלתה את שיתוף הפעולה שלה עם יריבתה העיקרית של איראן לרמה ציבורית ומעשית - יריב המנהל מלחמה נגד טהרן ומדבר בגלוי בעצרת הכללית של האו"ם על שינוי משטר באיראן. איחוד האמירויות הערביות לא רק נמנעה מלהתרחק משיתוף פעולה זה, אלא גם חיזקה את מעמדה במשוואה זו על ידי אירוח נתניהו והמשך התיאום הביטחוני והאסטרטגי שלה עם ישראל.
לכן, היחסים עם אבו דאבי אינם יכולים עוד להיות מוגדרים אך ורק על ידי מושגים של קרבה, סחר ואינטרסים כלכליים. אמון אסטרטגי חייב להתבסס על התנהגות, לא על גיאוגרפיה. אם איחוד האמירויות הערביות בוחרת לשתף פעולה עם ארצות הברית וישראל בנושא הביטחוני הקריטי ביותר באזור, ובמקביל להתמודד עם תפקידה של איראן במצרי הורמוז, בחירה זו חייבת לבוא לידי ביטוי ביחסים בין טהרן לאבו דאבי. הנושא אינו ניתוק קשרים או סגירת נתיבי כלכלה, אלא סיום ההפרדה בין התנהלות הביטחון של איחוד האמירויות הערביות לבין יחסיה הכלכליים עם איראן.
מלחמת 40 הימים, תקרית ח'ורדאד ב-27, פרשת סלאלה וביקורו של נתניהו אינם אירועים בודדים, אלא פיסות תמונה המדגימות כי איחוד האמירויות הערביות מבססת את מעמדה כקשר דרומי בין וושינגטון, תל אביב ופריפריה של איראן.
איחוד האמירויות הערביות עשתה את בחירתה; גם טהרן חייבת לבסס את חישוביה על בחירה זו. קרבה לבדה אינה מספקת חסינות אסטרטגית, ואין להשתמש באינטרסים כלכליים כתירוץ להתעלמות משיקולי ביטחון.
