אחד ההיבטים החשובים ביותר, ואולי הכי פחות מובנים, של התנהגותה של איראן במלחמה האחרונה עם ארצות הברית היה ניהול "המסר האסטרטגי" שלה. במלחמות, התוצאה נקבעת על ידי סוג האות שגורמים שולחים לאויב, לבעלות ברית ולסביבה האזורית. במשבר זה, איראן ניסתה להעביר שני מסרים לכאורה סותרים, אך למעשה משלימים: ראשית, שהיא אינה חוששת להרחיב את היקף העימות והסכסוך, ואף פועלת לקראת התרחבות גיאוגרפית זו; ושנית, שהיא אינה שואפת לחוסר ביטחון מתמשך באזור ומאמינה בתוקף בשיתוף פעולה אזורי. דואליות זו היוותה את ליבת האסטרטגיה של איראן לאזוריות המלחמה.
לא שלחנו אות "פחד".
כאשר איראן הכריזה על הרחבת המלחמה כך שתכלול אזור שלם, וכי כל מדינה שתשתתף במבצע נגדה תחשוף את עצמה לתגובה איראנית, היא ייסדה אמצעי הרתעה חדש. המסר היה ברור: לא ניתן עוד לצמצם את המלחמה נגד איראן למבצע מוגבל ובעלות נמוכה; כלומר, מדינות האזור לא יוכלו עוד ליהנות מהיתרונות של השתתפות בקואליציה האנטי-איראנית תוך שמירה על חסינות מפני עלותה.
בעבר, גורמים אזוריים רבים דמיינו שעימות אמריקאי או ישראלי עם איראן יהיה מלחמה "מרחיקה לכת" עבור מדינות האזור; מלחמה שבה הן ימלאו רק תפקיד סיוע, ולא יהיו חלק משדה הקרב. אך איראן שינתה תפיסה זו על ידי שיגור התקפות ישירות והרחבת היקף תגובתה. בנקודה זו, מדיניות הרחבת המלחמה כך שתכלול אזור שלם הפכה הגיונית: העברת העלות ממרכז הסכסוך לכל רשת המשתתפים.
אסטרטגיה זו לא הייתה רק מבצע צבאי, אלא גם אסטרטגיה גיאופוליטית ופסיכולוגית. איראן ביקשה להטמיע בתודעתן של מדינות האזור את התפיסה שביטחון המפרץ הפרסי אינו ישות נפרדת. אם ביטחון איראן יפגע, אף צד באזור לא ירגיש בטוח לצמיתות. היגיון זה, למעשה, יוצר מעין "תלות הדדית ביטחונית כפויה".
בהקשר זה, סוגיית מצר הורמוז הופכת לבעלת חשיבות עליונה. איראן הדגישה בעקביות את מעמדה הגיאופוליטי בנתיב מים אסטרטגי זה במשך שנים, אך במשבר האחרון, סוגיה זו התעלתה מרטוריקה גרידא והפכה לחלק מהדגמה של רצונה הפוליטי והריבוני של איראן. המסר היה ברור: איראן נותרה מסוגלת להשפיע על עורקי האנרגיה העולמיים ויכולה להפוך את ההשלכות של כל סכסוך לגלובליות.
לא הפגננו שום "תוקפנות".
אבל חשוב מכך, איראן ביקשה בו זמנית לאזן בין התנהגות תוקפנית זו לבין מסר פוליטי פייסני יותר: דגש מחודש על רעיון הביטחון הקולקטיבי האזורי. היבט זה של האסטרטגיה של איראן היה פחות גלוי, אך אולי משמעותי יותר מבחינה דיפלומטית. טהרן ניסתה למעשה לומר למדינות האזור: "אם תכינו ברית נגדנו, תשלמו את המחיר; אבל אם תקבלו את ההיגיון של שיתוף פעולה אזורי, איראן לא מהווה איום עליכם".
כאן אנו ניצבים בפני משחק מורכב של איתותים. בספרות היחסים הבינלאומיים, מדינות מוצאות את עצמן בדרך כלל לכודות בין שתי סכנות: או להיראות גמישות מדי, לאותת על חולשה ופחד, או לפעול באגרסיביות מדי, לאותת על תוקפנות ואיום, מה שמניע אחרים לכרות בריתות נגדן. אמנות האסטרטגיה טמונה במציאת איזון בין הרתעה להרגעה. איראן הצליחה להשיג איזון זה במשבר זה.
איראן לא רצתה לשלוח אות של פחד, משום שבמזרח התיכון, פחד מתפרש לעתים קרובות כקריאה ללחץ נוסף. באקלים גיאופוליטי זה, צד שנראה חלש או מהסס לא רק זוכה ליותר ביטחון אלא גם עומד בפני לחץ גדול יותר. לכן, טהרן ביקשה להפגין את נכונותה להסלים את הסכסוך אם יאוימו ואת נכונותה להשתמש בהשפעתה הגיאופוליטית.
עם זאת, איראן לא רצתה להיראות כמעצמה התפשטותית בלתי מבוקרת. מסיבה זו, היא הדגישה את רעיון הביטחון הקולקטיבי ושיתוף הפעולה האזורי כדי להעביר את המסר שמטרתה אינה לשלוט באזור, אלא למנוע ממנו להפוך לשדה קרב קבוע לפעולות נגדה. זוהי הנקודה העדינה והמורכבת שרבים מהאנליסטים מתעלמים ממנה. במשבר זה, איראן לא רק ביקשה להקרין כוח צבאי; היא הגדירה מחדש את כללי הפרדיגמה הביטחונית באזור. טהרן רצתה לקבוע את המשוואה שביטחון אזורי הוא או "משותף" או שהוא כלל לא קיים.
למעשה, איראן ניסתה לקשר בין "הרתעה חזקה" לבין "קריאה לשיתוף פעולה". מצד אחד, איראן הפגינה את יכולתה ואת רצונה להגיב, ומצד שני, הדגישה כי הדרך להפחתת הסלמה טמונה בשיתוף פעולה אזורי ובנטישת מודל הביטחון המיובא. שילוב זה ניתן לתאר כמדיניות של "לא להפגין פחד ולא להפגין תוקפנות".
כמובן, ההצלחה הסופית של אסטרטגיה זו תלויה בהתנהגותם העתידית של גורמים אזוריים ומעצמות חיצוניות. אם מדינות האזור ימשיכו להגדיר את ביטחונן אך ורק באמצעות בריתות עם מעצמות זרות, הסבירות להישנות המשבר תישאר גבוהה. עם זאת, אם תתבסס הבנה שכל מלחמה נגד איראן תערער את היציבות באזור כולו, תפיסת הביטחון הקולקטיבי עשויה לעלות מסלוגן בלבד לצו גיאופוליטי.
אולי ההישג המשמעותי ביותר של האסטרטגיה האחרונה של איראן לא היה בתחום הצבאי, אלא בשינוי חישובי האזור. איראן ניסתה להדגים לשכנותיה כי עידן "הלוחמה בעלות נמוכה נגד איראן" הסתיים, ובמקביל השאירה את הדלת פתוחה לאזור לבחור בדרך של שיתוף פעולה וביטחון משותף במקום עימות.
נור ניוז