אחד הרגעים היותר אבסורדיים שראיתי במשך שנים רבות של השתתפותי בהפגנות השבועיות בשכונת שייח ג'ראח במזרח ירושלים התרחש לפני מספר שנים. נער פלסטיני צעיר, שהחזיק דגל פלסטין קטן, נרדף על ידי חמישה שוטרים ישראלים חמושים עד לשיניים. אחד השוטרים אף טיפס על עמוד חשמל כדי לנסות לתפוס את הילד, כל זאת בזמן שהמפגינים והצופים צחקו בקול רם.
כשצפיתי בסצנה המוזרה הזו מתרחשת לפני, שאלתי את עצמי מה יכול לגרום לשוטרים להשפיל את עצמם עד כדי כך שהם רודפים אחרי ילד, במיוחד לאחר שבית משפט ישראלי קבע שזה חוקי לחלוטין להניף את הדגל הפלסטיני. מה יש בדגל הזה שמוציא את הישראלים מדעתם?
השאלה הזו צצה מחדש בשבועות האחרונים, במהלכם הופיעו ברשתות החברתיות כמעט מדי יום סרטונים שבהם נראים מתנחלים מסירים דגלים פלסטיניים בעיירה חווארה שבגדה המערבית, ליד שכם, בחסות חיילים ישראלים חמושים. עוצמת התגובות של הציבור הישראלי ושל מוסדות המדינה השונים כלפי כל צפייה בדגל פלסטין נותנת את הרושם שפיסת הבד הזו, על ארבעת צבעיה, מאיימת על עצם קיומה של מדינת ישראל.
שיגעון דגל ישראל החריף במהלך הלווייתה של העיתונאית הפלסטינית שירין אבו עקל'ה, כאשר השוטרים הסתערו על התהלוכה ותקפו את נושאי החשוף במטרה להפיל את דגלי פלסטין שנשאו על ידי האבלים. הקצינים ידעו היטב שכל העולם צופה, אבל הטירוף, כך נראה, האפיל על כל מראית עין של שכל ישר.
האובססיה החולנית הזו לדגל הפלסטינית אינה מוגבלת לירושלים הכבושה המזרחית - שישראל רואה בה חלק מ"בירתה המאוחדת" ולכן רגישה במיוחד להופעת סמלים לאומיים פלסטיניים בה - היא התפשטה גם בתוך הקו הירוק. סטודנטים פלסטינים שציינו מוקדם יותר החודש את יום הנכבה בקמפוסים שלהם בדגלי פלסטין, כפי שהם עושים מדי שנה, ספגו התקפות מילוליות ופיזיות של פעילי ימין והמשטרה.
בעקבות טקס יום הנכבה באוניברסיטת בן-גוריון, כתב ראש עיריית באר שבע, רוביק דנילוביץ', להנהלת האוניברסיטה כי הוא חש "המום ומתבייש" על כך ש"דגלי פלסטין הונפו בגאווה". שר האוצר אביגדור ליברמן אמר כי ישקול קיצוץ בתקציב האוניברסיטה. ח"כ ישראל כץ מהליכוד הזהיר את הסטודנטים הפלסטינים "לזכור את הנכבה", כאילו כדי לאיים עליהם בגירוש המוני נוסף.
אם ניתן לפרש את כל זה באמצעות רציונל ציוני חרד של הגנה על הריבונות, קשה יותר ויותר להסביר כיצד הטירוף משתלט על מתנחלים וחיילים ישראלים בשטחים הכבושים, שבהם ישראל, לפחות רשמית, אינה טוענת לריבונות. כאשר מתנחלים הורסים שוב ושוב דגלי פלסטין בערים פלסטיניות בגדה המערבית, אין לזה שום קשר לפנייה לגבולותיה הריבונים.
איך, אם כן, אפשר להבין את הטירוף הזה? מה מסביר את התגובה הישראלית האלימה למראה הדגל הפלסטיני בידיו של נער פלסטיני בשייח ג'ראח, או נישא על ידי אבלים במסע הלוויה, או הונף על ידי תלמידים ביום הנכבה, או תלוי על פנס רחוב בחווארה?
ההסבר האפשרי הראשון קשור למנגנוני השליטה שהציונות דורשת לעצם קיומה. מאז הקמתה ועד היום, מעולם לא ביקשה הציונות להתקיים בשוויון עם האוכלוסייה הפלסטינית הילידית. במקום זאת, היא שאפה להביס את הפלסטינים - חומרית, תרבותית ומבחינת זהות - ולרשת את אדמתם. השלב הראשון כלל דיכוי פיזי: גירוש המוניים, הפיכת מאות אלפים מהם לפליטים, הרג ומעשי טבח, הפקעת אדמות. אלה שנותרו במה שהפכה למדינת ישראל התמודדו עם הגבלות תנועה, גטואיזציה ואפליה בוטה.
לאחר ריסוק הפלסטינים באופן חומרי, המשיכה ישראל במלחמה על תרבותם וזהותם, בעיקר באמצעות חקיקה ותקציבים. שרת התרבות לשעבר מירי רגב לקחה את המלחמה הזו לשלב הבא כשהובילה את סגירת תיאטרון אלמידאן בחיפה, התיאטרון הפלסטיני הגדול בישראל, ואל-חקוואתי, התיאטרון הלאומי הפלסטיני במזרח ירושלים, ירדה על ברכיו. הכנסת העבירה חוקים כמו חוק מדינת הלאום היהודית וחוק הנכבה, תוך הקפדה על מה שהיה מקובל על פלסטינים לומר או ללמוד. דווקא מלחמת התרבות הזו היא שהכניסה את המשוררת הפלסטינית דרין טאטור לכלא בשל שיריה.
החוקים האלה בהחלט פגעו בחייהם של אזרחים פלסטינים, אבל הם ללא ספק לא הצליחו למחוק את זהותם הלאומית - ואת זה, הציונות פשוט לא מסוגלת להבין. למרות כוחה הצבאי, החקיקתי והמנהלי שאין שני לו, הפלסטינים נשארים נאמנים לזהותם. ישראל לא הצליחה להרוס את התודעה הלאומית השורשית הזו, המגולמת בפיסת בד עם ארבעה צבעים. ובדיוק בגלל זה הדגל הפלסטיני משגע את זה.
ההסבר האפשרי השני מגיע מהצורך הנואש של ישראל לשמור על אויב, המאפשר לה להעמיד את עצמה כקורבן הנצחי העומד בפני איום קיומי. עמדה זו היא זו שמספקת לישראל את ההצדקות המוסריות שלה לבצע פשעים נגד הפלסטינים. אך האם אכן קיים איום כזה? ישראל חותמת על עסקאות עם מדינות ערב מאיחוד האמירויות ועד מרוקו; האיום האיראני כביכול איבד מטבע, שכן המערב, בעידן שאחרי טראמפ, מעדיף דיאלוג עם הרפובליקה האסלאמית על פני שקשוק צבר; וההתנגדות הפלסטינית אינה מהווה סכנה לקיומה של מדינת ישראל.
ההפגנות בגדה המערבית מדוכאות באופן שגרתי, חמאס רחוקה מלהיות בעלת יכולת צבאית להוות איום קיומי על ישראל, הרשות הפלסטינית מתפקדת כקבלן המשנה הרשמי של הכיבוש, ומפלגות שמאל פלסטיניות המציעות חלופה לפתח ו. חמאס נמחץ על ידי כוחות ישראליים ופלסטינים כאחד. במציאות כזו, אין זה מפתיע שישראל מכריזה מלחמה על סמל. בהיעדר כל איום קיומי ממשי, הדגל עצמו הופך לאויב.
ככל שישראל מגבירה את מלחמתה נגד הדגל הפלסטיני, היא מרגישה צורך להניף את הדגל שלה ביתר שאת. במובן העמוק, אלו שני צדדים של אותו מטבע, כאשר תחושת חוסר הביטחון מבעבעת מתחת למעטה האכזרי של כוח ועוצמה.
צעדת הדגל ההיפרלאומית השנתית בלב הרובע המוסלמי בירושלים, שאמורה להתקיים ביום ראשון, אינה סימן לכוח, אלא לחולשתה של מדינה שיודעת שנוכחותה באזור זה אינה טבעית, ולכן היא נאלצת תצעק את זה בקול כדי שכולם ישמעו. בדיוק כפי שהתקפותיה על הדגל הפלסטיני אינן סימן לכוח ולריבונות, אלא לחולשתו של פרויקט קולוניאלי שגם לאחר יותר משבעה עשורים של דיכוי, נישול והרג, לא הצליח למגר את זהות העם הילידים. על אדמתו.
נור ניוז