בספטמבר האחרון, כאשר חיילי ארה"ב עזבו את אפגניסטן, הטליבאן, אותה קבוצה שהבית הלבן כבש לפני 20 שנה באמתלה של לחימה, השתלט על אפגניסטן תוך מספר שבועות, וזו הסיבה שרבים כינו את היציאה הזו כטיסת ארה"ב מאפגניסטן. .
כמובן שהנסיגה מאפגניסטן לא הייתה הנסיגה המשמעותית וההיסטורית היחידה של ארה"ב מהאזור, יש לנתח את הנסיגה שלהם מעיראק ב-2020 באותו הקשר.
למרות שארצות הברית סירבה בתחילה להסיג את חייליה מעיראק, היא נכנעה עד מהרה לרצון העם העיראקי והגבילה את נוכחותה בעיראק באמתלות שונות כמו מגיפת הקורונה.
אירועים אלה, בעקבות רצח השהיד סולימאני והשהיד אבו מהדי אל-מוחנדס, נראו על ידי פרשנים רבים על גירוש ארה"ב מהאזור. יש הרואים במכלול האירועים הללו סימנים ברורים לשקיעתה של ארצות הברית ולקריסת הסדר החד-קוטבי שלאחר מכן ביחסים הבינלאומיים.
הם מאמינים שתנאים אלו יובילו להופעתם של מעצמות חדשות, לעליית מעצמות אזוריות ולשינוי באופי ההגמוניה בעולם, כאשר סין, איראן ורוסיה יהפכו לאחד הצדדים המצולעים העתידיים של העולם. לכן, אחת האסטרטגיות של מדיניות החוץ האמריקאית היא להתעמת עם מדינות אלה.
התפתחויות נוספות המדגישות את שקיעתה של ארצות הברית ואת עלייתן של מדינות אלו בעתיד הקרוב הן השסעים הפוליטיים האחרונים בתוך ממשלת פקיסטן.
לאירוע הזה, זמן קצר לאחר הפגישה המוצלחת של שכנותיה של אפגניסטן, היו בבירור שורשים זרים. בניגוד לרצונה של ארה"ב, ממשלתו של אימראן חאן נהנתה מיחסים טובים יחסית עם סין, איראן ורוסיה, ובמקביל נמנעה ממתן בסיס צבאי לוושינגטון.
סכום המדיניות הללו הוביל איכשהו לאירועים האחרונים בפקיסטן.
אם נסתכל מקרוב על אסטרטגיות הביטחון הלאומי של ארה"ב, נראה שבשנים האחרונות הם רואים בסין איום רציני על עצמם, מתערבים באוקראינה, מנסים להתקרב לגבולות רוסיה ומשתמשים בלחץ כלכלי ותקשורתי על איראן, מנסים להשיג נקודות מטהראן. כמובן, הם לא היו מוצלחים במיוחד בהשגת המטרות הללו.
לדוגמה, בעוד ה-G7 הצהיר שאחת ממטרותיו העיקריות היא להתעמת עם סין, ג'ון מירסהיימר, אחד התיאורטיקנים הניאו-ריאליסטים הבולטים, מאמין שסין תמשיך לבנות את היכולת שלה באמצעות יציאה בדרכי שלום. רוסיה, כמדינה שארה"ב ניסתה להכיל, מהווה כעת איום גדול מאי פעם על אירופה המאוחדת עם ארה"ב, ואיראן, לאחר שנים של לחץ פוליטי וכלכלי, אינה מוכנה לעשות ויתורים נוספים לארצות הברית. מדינות. כמה אנליסטים, כמו קנת וולץ, שופטים לא נכון את האסטרטגיה האמריקנית לתוכנית הגרעין של איראן.
כמעט כל מאמץ של ארה"ב ובעלות בריתה נגד בסיס מוגבמט נכשל כישלון חרוץ: התייצבות משטר אסד בסוריה, עמדת הקואליציה הסעודית-אמירתית בתימן, עמדת הציונים בשטחים הכבושים, חסרי הביטחון. עמדה של חיילי ארה"ב בעיראק... כל אלה הם סימנים ברורים לכך. עניינים. יישום מדיניות של התגרות שכנים במדינות שימלאו תפקיד משמעותי בעתיד העולם היא גם אחת ממדיניות ארה"ב לשלוט בכך.
חיזוק יחסי ארה"ב עם מדינות כמו דרום קוריאה ויפן, כמו גם הוצאת טייוואן להשפיע על סין, מכירת נשק למדינות המפרץ ותמיכה מלאה במשטר הציוני לבלימת איראן והמשבר בקזחסטן, מה שגורם למדינות מזרח אירופה לשלוט ברוסיה , הוא אחד ממדיניות המערב לעכב את העתיד החזוי של הסדר העולמי החדש. כמובן, מדינות אלו לא היו פסיביות מול מטרות ארה"ב אלו, ועל ידי אימוץ גישות סבירות, הן חסמו את הקרקע להתקדמות ארה"ב.
דרך המשי החדשה, ההסכם הבינלאומי של שנחאי ותרגילים צבאיים משותפים הם רק חלק מהאסטרטגיות הללו. לתאר במדויק; מה שמביא את אמריקה למצבה הנוכחי אינו ההתנגדות המולדת של אחרים, אלא צורת המדיניות וההשקפה האמריקאית כלפי מדינות עצמאיות. כפי שניסחו זאת משקיפים במדיניות חוץ בארצות הברית, "אין עוד מדינה בעולם שמבקשת לעצב כל דבר בעולם". "התוצאה של השאיפות הללו היא שאג'נדת מדיניות החוץ של ארה"ב הפכה עמוסה מדי", וזה הגורם החשוב ביותר לדעיכת המדינה.
נור ניוז