פסגה משותפת בין "מצרים, האמירויות, בחריין, מרוקו, הישות הציונית ואמריקה" במדבר הנגב, ביום שני האחרון, בנוכחות שר החוץ הישראלי יאיר לפיד ועמיתו האמריקני אנתוני בלינקן.
ראשי "הישות הציונית" ניסו לתאר את הפסגה הזו כתעוזה היסטורית בדרך הנורמליזציה, אבל "עובדות השטח" והתנאים שעוברים תל אביב ותומכיה, מספרים סיפור אחר.
מבט מקרוב על ההתפתחויות האזוריות והעולמיות מלמד כי הישות הציונית, למרות ניסיונה להשתמש בפסגה כעדות לפיתוח עמדתה האזורית והעולמית, הראתה שמדינות ערביות רבות גינו רשמית כל צורה של נורמליזציה עם הכיבוש הישראלי. וחשב שהיא נידון לכישלון, מה שמראה כי ישות זו מבודדת למעשה ואין לה מקום באזור זה.
דוגמאות לכך כוללות את דחיית בקשתה של תל אביב לחברות קבועה באיחוד האפריקאי, הפעלת תנועת "BDS" (חרם על ישראל) באירופה ובאמריקה, והמחאות העם הטורקי נגד ביקורו של נשיא הישות אייזיק. הרצוג, יחד עם ההפגנות האנטי-ציוניות.
ישיבת הניקאב נושאת מסר היסטורי שלאויב הציוני אין למעשה "אותה מסה של דעות נגד איראן וההתנגדות".
בתחילת 2021 טען ביידן כי הוא "שומר על הסנקציות, פתח את תיק הטילים והתפקיד האזורי", אך הדברים השתנו. עם תחילת השנה החדשה האירנית, רבים מבעלי בריתה של תל אביב לא היו מוכנים "לשתף פעולה עם זה נגד איראן".
כמובן, יש לראות בפסגת הניקאב עוד כתם על הבוגדים בפלסטין ובעולם האסלאמי, מה שבוודאי יגביר את בידודם, המדינות שעדיין נתונות באשליה של תמיכה אמריקנית, שהודה על ידי מפקד סנטקאם לשעבר. במהלך התקיפה של תימן עם מל"טים על האמירויות, שם הוא אמר שכוחות ארה"ב הסתתרו במקלטים, ורק כמה טילי פטריוט יורטו.
בסיכומו של דבר, אין זה הגיוני להתייחס לפגישת הנגב כהיסטורית, משום שחשפה את הבידוד וחוסר היציבות הקיצוני של הציונים וושינגטון, ומכיוון שלאורך קמפ דיוויד ושארם א-שייח' וכו' ישנם ממדים נוספים. לחשוף את ההשפלה של בוגדים לפלסטין ולעולם האסלאם.
זה משקף גם את העובדה שההתנגדות האסלאמית, שבמרכזה הציר של איראן, היא היום "השחקן העיקרי במשוואות האזוריות".
נור ניוז