מו"ר הרב צוקרמן זצ"ל לימד אותי בתשס"א את השיעור הזה, זה היה שיעור מופלא מאין כמותו, מכמה סיבות, אבל הסיבה המרכזית שהשיעור הזה נחקק ונחרט בי הוא מפני שהוא היה מפתיע ומהפכני.
אנחנו רגילים כאנשים דתיים להתבונן על ריבונו של עולם ועל המוטל עלינו ללכת בדרכיו כל הזמן, יש לכך גם פסוקים שמוליכים אותנו ברעיון הזה – "ובו תדבקון", "והלכת בדרכיו".
מדת הגאווה ומדת הנקמה – על שתי מדות אלו אנחנו מספרים על ריבונו של עולם "א-ל נקמות ד'..." ו"ד' מלך גאות לבש".
ומצד שני מדות אלו אסור לאדם הישראלי ללכת בדרכי ד' בהם, מדוע? מפני שכל מדה יכולה לצאת לטובה מכיוון שאפשר לעבוד ולזכך אותה בצורה כזו שלא תהיה לך נגיעה אישית בה.
אבל בשתי מדות אלו – הגאוה והנקמה – אין אפשרות לעשות זאת ללא נגיעה אישית, וממילא יש נזק רוחני בהליכה בדרכי ד' וממילא הנזק לא שווה את ההליכה.
אז איך בכל זאת אפשר לנקום? ואיך היו נקמות במהלך התנ"ך? הסביר מו"ר זצ"ל – שנקמה זו הייתה בשם כל ישראל, ברגע שנקמה עוזבת את הפרט ועוברת לאומה, זו נקמת הצדק. נקמה שנקייה מנגיעות פנימיות.
דברים אלה מבוססים על שיחתו של מרן הרב חרל"פ זצ"ל לפרשת וירא, בשיחה הזו הוא מרחיב מאוד את הסוגיא הזו, ומו"ר זצ"ל לקח את הסוגיא הזו לימים של תשס"א, פיגועים בכל פינה, המחבלים המרושעים לא בוחלים בשום אמצעי כדי להוסיף טרור ורוע, חייתיות נוראית שקשה לסבול אותה.
ולבני הנעורים, הרצון לנקמה הוא טבעי, רצון להחזיר מנה אחת אפיים, מנה לכל שונאינו, לכל מבקשי רעתנו, אנחנו לא בגלות, יש לנו את הכח לקום ולנקום את נקמת הנרצחים.
ומו"ר זצ"ל – לימד את השיחה הזו ובמילותיו איזן את העמדה הרוחנית כלפיי הנקמה, כלפיי הרצון האישי, ולרגע הצלחנו להתרומם למשהו גבוה יותר, לרצון של עם ישראל, לרצון שהוא הרבה יותר גבוה מהרצון האישי שלי. וממילא כשדורשים את נקמת ישראל – זו איננה נקמה אישית של אדם כלפי אדם אלא נקמה של עם ישראל כולו, היא נעשית מתוך דרישת צדק ולא מתוך רגשנות או סערת רגשות.
***
אז מתוך מה נוקמים? ומי הנוקמים?
נוקמים מתוך שאיפת הצדק, מול חוסר הצדק כלפיי עם ישראל, נוקמים בעומדים עלינו לכלותינו.
וכן הנוקמים הם אינם אנשים פרטיים, אלא ודווקא האנשים שמצליחים להוציא את הפרטיות שלהם מהמשחק – קוראים להם – חיילים, צבא, כאלה שהמדים שלהם אותם מדים, והדרגות אותם דרגות, ואין לך מושג מי עושה מה ומה עושה מי.
הם האנשים שמוציאים לפועל את דרישת הצדק של עם ישראל בעולם.
***
באותו שיעור שנאמר בליל יום רביעי, בעשר בלילה, במשרד של מורי ורבי זצ"ל, שם החלה ההבנה שאדם איננו אדם פרטי, אדם מישראל הוא חלק מעם, חלק מכלל וממילא הוא אחראי על הכלל, מעשיו אינם רק מעשים לעצמו אלא הרבה יותר מזה, יש השפעה למעשים אישיים על הכלל.
***
אבל הייתה עוד נקודה שמורי ורבי זצ"ל דיבר עליה רבות שצריך לקשר אותה ולהסביר אותה – בדרך כלל מוסדות חינוך עסוקים בלתייג את תלמידיהם, או יותר נכון מוסד חינוכי רוצה להוציא את הבוגר האידאלי – כשמדובר בישיבה זה בדרך להוציא גדולי תורה, תלמידי חכמים שהם מובילים בתורה.
אבל כאן בא החידוש של הישיבה בכפר הרא"ה, המטרה הייתה לגדל ציבור, אנשים שיעסקו בכל תחומי החיים, לאו דווקא גדולי הדור, אלא עם, שיש בו גוונים שונים, מקצועות שונים אבל הכל יונק מתוך חיבור לתורה, ברמה כזו או אחרת, ברמה מעמיקה או פחותה, אבל כולם מקושרים לתודעה של תורה ועבודה.
החידוש הזה מהפכני ביותר, מפני שהוא מספר שהמדדים להצלחה בישיבה אינם מדדים של מצוינות, או רוחניות, או הספקי גמרא, או הספקי מבחני רבנות וכדו', אלא לחנך ציבור.
***
מדוע דווקא לחנך ציבור ולא יחידים? למה לא להיות מוסד אליטיסטי? למה לא להקים מוסד שעניינו הוא כמה שיותר לבדל ולא לחבר, לגרום לניתוק כמה שיותר גדול?
התשובה – יש לנו אחריות על עם ישראל כולו, יש לנו אחריות על החיבור לעם ישראל, אין לנו את הזכות ואת הפריווילגיה לוותר על חינוך ילדי ישראל בשם הרצון לגדל את גדול הדור הבא, אין לנו את האפשרות לוותר על חלק בעם ישראל בגלל שאנחנו רוצים להצמיח דווקא את הרב הגאון הזה או אחר.
יש עניין אחד – לגדל ציבור. שיש בו צדיקים, בינונים ורשעים. ציבור שמחובר לתורה ועבודה. ציבור שרואה בכל תחומי החיים קדושה וטהרה, ציבור שמחפש את התורה בכל מקום שהוא נמצא, גם אם הוא עצמו לא במדרגה, הוא יודע לאן צריך לכוון את דרכו.
***
וכשמחנכים ציבור קל יותר להבין למה נקמה וגאוה אינם מידות שהפרט יכול להשתמש, אלא הכלל בלבד.
***
חלפו שנים בציונות הדתית, והיום ב"ה זכינו לקיום "ישיבות נקים בכל מקום..." הזכות הזו הביאה איתה תחרות שמנסה ליצור ייחודיות בכל מקום בו הוקמה ישיבה או אולפנא, מה המיוחד בישיבה זו ומה המיוחד באולפנא אחרת.
בעיקר זו תחרות שמה שמניע אותה לא פעם זו התודעה הכלכלית, ככל שתייחד את עצמך כך תצליח יותר ל'מכור' את המוצר.
אבל נקודת המכירה של מו"ר זצ"ל וכמובן גם של הרב נריה זצ"ל הייתה – לגדל ציבור. ציבור שיש בו תורה ועבודה. ציבור שמחפש איך מדינת ישראל מגשימה את חזון הנבואה דרך תורה שבעל פה עד ימינו אנו.
***
יעברו עוד שנים מספר עד שנשוב אל הציבור, בימים שבהם התודעה הפרטית נושאת את ראשה, קצת קשה לשמוע על תודעה כללית, על תודעה שמבקשת לחנך ציבור ולא רק יחידים, שמבקשת להביט על כל פרט כחלק מ... ולא רק בפני עצמו, מנותק כמו גרגר אבק באוויר הפורח.
התשובה אל חינוך הציבור לא באה מחולשה אלא להיפך – מחוזקה – מהבנה שעם ישראל כולו – עם סגולה – שהטוב הישראלי איננו בפרטיו אלא דווקא בכולם – בחיבור של כולם לכולם, בחיבור של כל פרט לאומה כולה.
***
מהפכה חינוכית זו היא הסיפור הרוחני של דורנו, סיפור רוחני שמבקש מחד להיות מחובר לריבונו של עולם בגדלות, ומאידך להיות מחובר לעם ישראל כולו, על כל גווניו.
לאורו נמשיך ונצעד קמעא קמעא