ביסודה מפלגת כחול לבן היא מפלגת רמטכ"לים שמאלית. האמירה של רא"ל (מיל') שר הביטחון בני גנץ, כי יש מקום בירושלים - שהיא עיר גדולה מאוד, כהגדרתו - גם לבירה פלשתינית, היא תזכורת לנטייה הבסיסית של המפלגה. יש בכחול לבן קבוצה קטנה של בעלי נטייה לאומית ימנית. ראה חילי טרופר או מיכאל ביטון. אבל בעיקרון, גם יועז הנדל וצביקה האוזר שכבר דילגו למפלגה הבאה, המאוד ימניים לכאורה, התלבטו קשות אם להישען בממשלת מיעוט, שמאלית מאוד, על הבסיס שמספק איימן עודה.
האמירה של גנץ בעיתון "א־שארק אל־אווסט" מעידה בעיקר על היעדר חוכמה. יש ראש ממשלה, שהפך את המזרח התיכון על פיו, ובניגוד לכל התחזיות והתפיסות שגנץ וחבריו מאמינים בהן. הוא הביא שלום של בריתות מלווה במאבק נגד איראן; הם בעיקר עסקו בניסיון לבלום אותו, למשל בנושא החלת הריבונות. למעשה, בני גנץ הוא כמו כדור פלדה הקשור בשרשרת לרגלו של ראש הממשלה, שגם עם המשקולת הזאת רץ יותר מהר מיריביו.
הדאגה לבירה הפלשתינית, כלומר חלוקת ירושלים, מצטרפת למגמה הרדיקלית המאפיינת את הליבה של נציגות כחול לבן בכנסת; חוק השוויון שהם דוחפים בשילוב חוק הפונדקאות, וההנחיה לרשום אב ואם כהורה 1 והורה 2 - אלו חוקים שנמצאים מבחינה אידיאולוגית בתווך שבין מרצ לרשימה המשותפת. הם, יחד עם השקפתו המדינית של גנץ, מלמדים שאין שום מגמה של ויתור למען האחדות, בשעה שהליכוד צריך לבלוע שר משפטים שהקים קואליציה שלטונית חליפית בהרכב של ניסנקורן, מנדלבליט וחיות. מישהו זוכר שסיעת הליכוד מונה 36 חברי כנסת?
על הרמה המוסרית של החוקים הרדיקליים מעידה הסתירה הזועקת בין חוק השוויון לבין חוק הפונדקאות, הגוזר על נשים מעמד של שפחות הולדה. הוא מאפשר לשעבד נשים, גם אם זה בחוץ לארץ, מה שלא עולה בקנה אחד עם שיקולי מוסר ושוויון.
האמירה המדינית של גנץ חושפת את הפער הענק ביכולת הניהוג של מדיניות חוץ וביטחון בין ראש הממשלה נתניהו לבין מתחריו, כגון גנץ וגדעון סער. ביסודם, מדובר בפוליטיקאים השבויים בבועה של שיקולים פוליטיים פנימיים, שניזונים קודם כל מלופ תקשורתי במעגל סגור. הם לא מסוגלים להשתחרר מהלופ הפוליטי הפנימי. יהיה קשה מאוד לנתניהו להתמודד עם שילוב מדיני של גנץ כראש ממשלה המשלב זרועות עם הנשיא ביידן ועם יו"ר הרש"פ אבו מאזן.
נור ניוז