הראשונה: מערכת הביטחון היא המערכת המקודשת ביותר בישראל. לכן - וזו ההנחה השנייה - כל החלטה שמתקבלת אצל מי שמשרת בה מונעת אך ורק על ידי האינטרס הביטחוני-לאומי של מדינת ישראל, ולא חלילה מאינטרס זר אחר. ההנחה השלישית, שמיד תבקע לה, היא שאם יש חשד קל שבקלים שהחלטות ביטחוניות התקבלו ממניעים זרים, יש לחשוף אותן ומיד. ההנחה הרביעית היא יוצאת מההנחה השלישית: קל וחומר שיש לחשוף החלטות ביטחוניות שהתקבלו ממניעים זרים אם הן עשויות לפגוע בביטחון המדינה.
קשה אפוא לדמיין אפילו קורא אחד, לכל הפחות ציוני, שיחלוק על אחת מארבע ההנחות הללו.
אז איך קרה שכל חברי מפלגת נתניהו, צייצניה וצינורות מסריה, שמלבד היותם תומכי ביבי הם בוודאי יסכימו גם עם ארבע ההנחות הללו, הפכו את פרשת הצוללות וכלי השיט לכזו אסור לעסוק בה, אסור לגעת בה, אסור להזכיר את קיומה?
אני לא מיתמם. אני אפילו מוכן להסכים עם נתניהו ששר הביטחון, בני גנץ, ניצל את תפקידו למטרות פוליטיות. נכון, זה אכן ביזיון שרק עכשיו, מטעמי בחירות קרבות, רגע לפני שהממשלה מתפרקת, הוא החליט על הקמת הוועדה. היה עליו לעשות זאת מיד כשהבין שאין ביכולתו לממש את הבטחתו הפוליטית להקים ועדת חקירה ממלכתית בנושא. היה עליו לעשות זאת לא במתכונת המסורסת של הוועדה עכשיו, אלא על פי חוק השיפוט הצבאי, עם סמכויות אמיתיות.
אבל בואו נחזור לראש הממשלה בנימין נתניהו ותומכיו. השאלה לפשר ההתנגדות לוועדה לא נובעת מהיתממות. ההתנגדות מובנת. מעבר לחשש לאיזה קצה חוט שהוועדה עוד בטעות עלולה למשוך (רוב הסיכויים שלא תצליח למשוך שום קצה חוט שהמשטרה החמיצה), נתניהו סבור שכל עיסוק בצוללות הוא רע לו פוליטית. בסביבתו סבורים עד היום שהפרשה היחידה שהוא חושש ממנה ציבורית ופוליטית זו הפרשה הזאת. לכן, את צבא צייצניו הוא מפעיל בעיקר כנגד פרסומי ומפרסמי הפרשה הזאת - ובכל הכוח.
נור ניוז