הצהרותיו האחרונות של ראש ממשלת קטאר לשעבר בנוגע לעמדת ארה"ב כלפי מדינות ערב במפרץ הפרסי העלו שוב שאלה מהותית בפני ממשלות האזור: האם וושינגטון היא באמת ערבה לביטחון בעלות בריתה הערביות או שמא היא מגדירה את יחסי הביטחון עם מדינות אלה במסגרת האינטרסים הכלכליים והפוליטיים שלה? שאלה זו הפכה חשובה יותר לאור ניסיון מלחמת 40 הימים ויחסה של ארה"ב לבעלות בריתה האזוריות, וחשפה סימנים לעליונות האינטרסים של וושינגטון על פני הביטחון האמיתי של מדינות אלה.
ברית אמריקאית; תמיכה ביטחונית או עסקה כלכלית?
בתגובה להצהרותיו של סטיב בנון, יועצו לשעבר של דונלד טראמפ, על הצורך של ארה"ב להתרחק מסעודיה, קטאר, כווית ואיחוד האמירויות הערביות, הצביע חמד בן ג'אסם על גישה לפיה מדינות ערב מאוחדות ומעניינות את וושינגטון כל עוד הן מועילות לארה"ב. הוא מתח ביקורת על סדרי העדיפויות המשתנים של מדיניות החוץ האמריקאית ועל הטון השונה של כמה דמויות בעימות של המדינה עם ישראל, והדגיש מציאות המראה כי יחסי וושינגטון עם בעלות בריתה האזוריות כפופים לחישובי אינטרסים משתנים ולא מבוססים על התחייבויות ארוכות טווח.
לגישה זו היסטוריה ארוכה בספרות הפוליטית האמריקאית. דונלד טראמפ הדגיש שוב ושוב כי ערב הסעודית חייבת לשלם עבור התמיכה הביטחונית של וושינגטון, תוך שהוא מתאר את היחסים עם ריאד בהקשר של עסקה כלכלית וביטחונית. הביטוי השנוי במחלוקת "פרת מזומנים" המיוחס לטראמפ בכמה דיווחי תקשורת משקף גם הוא גישה זו, המוכוונת עסקאות. בגישה כזו, מדינות ערב אינן שותפות עם התחייבויות ביטחוניות הדדיות, אלא צדדים שחייבים לכסות את עלות התמיכה האמריקאית.
מלחמת 40 הימים; נחשפו סדרי העדיפויות הביטחוניים של וושינגטון
מלחמת 40 הימים חשפה גם היבטים נוספים של יחסים אלה. במהלך מלחמה זו צצו דיווחים על העברת מערכות וציוד הגנה אמריקאים, כולל THAAD ו-Patriot, למזרח התיכון. במקביל, דיווחים מסוימים הצביעו על חוסר שביעות רצון בקרב פקידים ערבים מהאופן שבו נוהלה התמיכה הביטחונית האמריקאית ומהעדיפות שניתנה להגנה על ישראל. התפתחויות אלו העלו שוב שאלה מהותית: האם בעתות משבר, האם וושינגטון נותנת עדיפות להבטחת ביטחון בעלות בריתה הערביות או להגן על האינטרסים שלה ובעלת בריתה האסטרטגית?
מצד שני, לא ניתן להשמיט את הכלכלה הפוליטית של המלחמה במשוואה זו. רכישות נשק מוגברות, הצורך המתמשך במערכות הגנה ותלות ביטחונית בספקים זרים יוצרים יתרונות משמעותיים לתעשיית הצבא האמריקאית. במודל כזה, המשבר אינו רק איום, אלא יכול גם להפוך לשוק למכירת נשק ולביסוס השפעה פוליטית. אין פירוש הדבר שוושינגטון מבקשת ליצור מלחמה בכל המשברים; אך ברור שחוסר ביטחון ותלות ביטחונית מתמשכים מביאים יתרונות כלכליים ואסטרטגיים חשובים לארה"ב. לכן, לא ניתן לשרטט חומה בלתי עבירה בין מדיניות הביטחון של וושינגטון לבין היתרונות הכלכליים הנובעים ממנה.
פסגת טהרן; הנחת היסודות לעצמאות ביטחונית אזורית
בסביבה כזו, לפסגת טהרן המרובעת ולהדגשתה על שיתוף פעולה בין מדינות אזוריות כדי לבסס ביטחון באמצעות ניצול יכולות מקומיות יש משמעות מעבר לפגישה דיפלומטית. אם גישה זו תהפוך למנגנון מעשי ומתמשך, היא תוכל לסלול את הדרך ליצירת מודל ביטחון שונה; מודל שבו מדינות אזוריות מסתמכות על דיאלוג, שיתוף פעולה, בניית אמון ואחריות הדדית במקום להעביר את האחריות לביטחונן לכוחות מחוץ לאזור.
היתרון של מודל כזה אינו מוגבל להפחתת עלויות צבאיות וכלכליות. ביטחון מקומי יכול למנוע ממדינות אזוריות להפוך לזירה תחרותית עבור מעצמות זרות ולמנוע מהחלטות ביטחון של וושינגטון או תל אביב להשפיע על גורלן הקולקטיבי, ללא קשר להשלכות על מדינות אחרות באזור. ניסיון המלחמה האחרונה הראה שנוכחותם של בסיסים וציוד צבאיים זרים אינה בהכרח אומרת שמדינות מארחות חסינות מפני תוצאות המלחמה; ייתכן שנוכחות זו עצמה חושפת אותן לאיומים ולהשלכות של החלטות שלא היה להן תפקיד בעיצובן.
ביטחון מקומי; מתלות לאחריות משותפת
כמובן, לא ניתן להשיג ביטחון אזורי מבלי להתחשב בהבדלים פוליטיים, יריבויות היסטוריות ודאגות הדדיות בין מדינות. יוזמת טהרן יכולה להפוך למודל בר-קיימא כאשר היא חורגת מרמת הצהרה ופגישה ותוביל לדיאלוג קבוע, הסכמה על עקרונות משותפים, מנגנוני ניהול משברים ושיתוף פעולה מעשי בתחום הביטחון הימי והאזורי.
המסר של ההתפתחויות האחרונות עבור מדינות המפרץ הפרסי ברור: הסתמכות על מעצמות זרות עשויה לענות על צרכי הביטחון בטווח הקצר, אך היא אינה ערובה להבטחת האינטרסים ארוכי הטווח שלהן. אם הביטחון יהפוך לכלי למיקוח, מכירת נשק והפעלת לחץ פוליטי, מדינות האזור תמיד ישלמו את המחיר על משברים שלא בהכרח מילאו תפקיד ביצירתם.
מנקודת מבט זו, פסגת טהרן היא הזדמנות לחשוב מחדש על מושג הביטחון האזורי; לעבור ממודל "רכישת ביטחון" ל"ייצור ביטחון" ולהפוך את מדינות האזור מלקוחות של תמיכה צבאית ממעצמות זרות לשחקנים אחראיים בהבטחת יציבותן. עתידה של מערב אסיה לא ייקבע על ידי תחרות לרכישת נשק נוסף, אלא על ידי גיבוש רצון משותף למנוע מלחמה, לנהל סכסוכים ולכונן סדר ביטחון המבוסס על יכולות מקומיות.