ביחסי איראן-ארה"ב, השאלה המרכזית במשך שנים הייתה כיצד להגיע להסכם שיסיים את הסכסוך ויסלול את הדרך לשלום. אך ניסיון העימותים האחרונים העלה למרכז תשומת הלב שאלה קשה יותר: אם הסכם אינו יכול למנוע הישנות של מלחמה, מהו ערך אסטרטגי לסיום המלחמה לבדו?
בדבריו אמש, מוחמד בקר קאליבאף, יו"ר האסיפה המייעצת האסלאמית, נתן תשובה שונה לשאלה זו בכך שהציע כי יש להפוך את מעגל "מלחמה, משא ומתן ושלום" למשוואה של "מלחמה, משא ומתן והרתעה". חשיבותו של ניסוח זה היא שהוא מציג הרתעה בת קיימא לא רק כתוצאה אפשרית של מלחמה או משא ומתן, אלא כמטרה ששני הכלים חייבים לשרת להשגתה. ניתן לראות אמירה זו כסימן לשינוי ברור יותר בתפיסתה האסטרטגית של איראן; מעבר מהתמקדות בסיום הסכסוך לניסיון למנוע את הישנותו.
מדוע שלום לבדו כבר אינו מספיק?
בלוגיקה המקובלת של יחסים בינלאומיים, מלחמה מסתיימת בשלום, ומשא ומתן הוא הדרך להפוך הפסקת סכסוך להסכם פוליטי. אך מודל זה יהיה יעיל רק אם ההסכם יוכל לווסת את התנהגות הצדדים ולהפחית את הסבירות לחזרה למלחמה. אם צד אחד מפר את התחייבויותיו או רואה בהסכם הפסקה בלבד להתארגנות, חתימה על המסמך לבדה לא תיצור ביטחון מתמשך.
קליבף מקדם את טיעונו בדיוק מנקודה זו. הוא סבור שהרעיון שמשא ומתן והסכמים עם ארצות הברית ימנעו כשלעצמם התקפה מחודשת אינם מספיקים; אך יחד עם זאת, הוא דוחה גם את ההנחה שעצם הלחימה והגדלת עלויות האויב ירתיעו אותו ממטרותיו. לדעתו, הפתרון אינו לבחור באחת משתי הדרכים הללו, אלא לשלב אותן כדי ליצור הרתעה.
זהו הבחנה חשובה. בניסוח זה, משא ומתן אינו עוד רק ניסיון להגיע להסכם בשם השלום, ומלחמה לא צריכה להפוך לתהליך שוחק ואינסופי. שניהם צריכים לסייע בשינוי חישובי הצד השני כך שהעלויות של תקיפת איראן יעלו על התועלת הפוטנציאלית.
כמובן, חוסר אמון בארצות הברית וספקות לגבי עמידתה בהסכמים אינם בהכרח אומרים שדיפלומטיה חסרת תועלת. להיפך, אם ההסכם אמור להיות חלק מאסטרטגיית הרתעה, עליו להיות מעוצב מבחינת התחייבויות, ערבויות אכיפה ועלות הפרתו באופן שביטחון המדינה לא יהיה תלוי אך ורק ברצונו ובהבטחותיו של הצד השני. השאלה העיקרית אינה לנהל משא ומתן או לא לנהל משא ומתן; השאלה היא מה התוצאה שתביא המשא ומתן לביטחון איראן לטווח ארוך.
מהשטח לעוצמה לאומית להרתעה בת קיימא
חלק נוסף בנאומו של קאליבאף הוא הדגש על הפיכת ניצחון צבאי להישג פוליטי. הוא מפרש את מזכר אסלאמאבאד במסגרת זו וטוען כי הבנה זו, בנוסף לאיחוד הישגי השטח, סיפקה הזדמנות לחזק את מרכיבי כוחה של איראן. ללא קשר להערכת המידה בה הושגו מטרות אלה, מהות הסוגיה היא בעלת חשיבות אסטרטגית: הישג צבאי הופך בר קיימא כאשר ניתן להפוך אותו לתוצאה פוליטית. אם עליונות בשטח אינה מובילה להסדרים להפחתת האיום, ייצוב מעמדה של המדינה והגדלת יכולתה ההגנתית והכלכלית, היא עלולה לאבד חלק מהשפעתה לאורך זמן. לעומת זאת, משא ומתן המשמר הישגים אמיתיים ומספק הזדמנות לחיזוק העוצמה הלאומית יכול להשלים את השטח.
אך להיגיון זה יש תנאי יסודי: לא כל ניצחון צבאי מוביל בהכרח להישג פוליטי בר קיימא, וגם לא כל הסכם פירושו איחוד ניצחון. יש למדוד את התוצאה על פי קריטריונים כגון מידת הפחתת האיום, היכולת ליישם התחייבויות והשפעת ההסכם על יכולותיה הביטחוניות והכלכליות של המדינה.
נקודה בולטת נוספת בנאומו של קאליבאף היא שהוא מרחיב את מושג הכוח מעבר לממדים צבאיים. בנוסף לכוח התקפי והגנה אווירית, רחפנים, חזית ההתנגדות ומיקומה של איראן במצרי הורמוז, הוא מזכיר גם לכידות לאומית, חוסן חברתי וכלכלי וחזון ברור לעתיד. דגש זה חושף את הקשר בין הרתעה להתפתחותה של איראן. כוח צבאי מוגבל ללא תמיכה כלכלית בת קיימא; לכידות לאומית נפגעת ללא אמון הציבור; וחוסן חברתי אינו נוצר רק על ידי הזמנת אנשים להתמודד עם קשיים. איכות הממשל, היציבות הכלכלית, התקווה לעתיד ותחושת ההשתתפות של האזרחים בגורל המדינה - כל אלה ממלאים תפקיד ביכולת הלאומית להתמודד עם איומים. מנקודת מבט זו, הרתעה בת קיימא אינה יכולה להיות מוגדרת אך ורק על ידי הגברת כוח הנשק. הרתעה זו מוצאת תמיכה ממשית כאשר כוח צבאי מלווה בכלכלה עמידה, חברה מגובשת ומוסדות יעילים. ביטחון, אם הוא רוצה להיות בר קיימא, חייב גם לאפשר פיתוח.
עם זאת, הרתעה, בניגוד למסמך חתום, אינה מצב קבוע המושג אחת ולתמיד. היא תלויה בהערכה מתמשכת של הצד השני את היכולת, הרצון והעלויות של פעולה צבאית. לכן, אפילו כוח הגנה מוגבר לבדו אינו מבטיח שכל האיומים יבוטלו.
מצד שני, הרתעה מתמשכת שונה ממלחמה אינסופית. אם מדינה חשופה כל הזמן לסכסוך, שחיקה כלכלית וחוסר ודאות חברתית, אסטרטגיה שאמורה ליצור ביטחון עלולה להיות מנוגדת למטרתה. את הצלחתה של גישה זו יש למדוד לא רק מבחינת יכולתה להגיב להתקפה, אלא גם בהפחתת הסבירות למלחמה, שימור יכולות המדינה ופתיחת הדרך לפיתוח.
משימות חדשות של הדיפלומטיה
בינתיים, לדיפלומטיה יש משימה מעבר לקניית זמן. ההזדמנות המתקבלת ממשא ומתן חייבת להוביל לחיזוק אמיתי של הכוח הלאומי, וההסכם חייב להיות בנוי באופן כזה שניתן יהיה לאמת התחייבויות ולהתמודד עם הפרות אפשריות שלהן. ללא קשר כזה, מעגל המלחמה והמשא ומתן עלול פשוט לחזור על עצמו, מבלי שהמדינה תגיע למצב יציב יותר.
דבריו של קאליבאף ראויים לציון בכך שהם מעבירים את הדיון מהדיכוטומיה של מלחמה ומשא ומתן לשאלה מהותית יותר: כיצד נוכל ליצור תנאים שירתיעו את הצד השני מלחזור על המלחמה? תשובתו היא לקשר בין כוח צבאי, דיפלומטיה וחיזוק מתמשך של מרכיבי הכוח הלאומי במסגרת אסטרטגיה של הרתעה בת קיימא.
בהקשר זה, שלום כבר אינו רק הפסקת הסכסוך או חתימה על הסכם; זהו מצב שיש לקיים ולסבול אותו אל מול חישובים משתנים מצד הצד השני. עם זאת, הרתעה לא צריכה להפוך למטרה שאינה תלויה בשלום ובפיתוח. ערכה האולטימטיבי הוא להפחית את הסבירות למלחמה ולאפשר למדינה להתמקד בעתיד.
סוגיית איראן, בניסוח זה, אינה עוסקת רק בסיום המלחמה הנוכחית; מדובר במניעת חזרה לנקודת ההתחלה. המידה שבה שינוי זה ברטוריקה יוביל לשינוי מעשי במדיניות הביטחון והחוץ של המדינה תלויה באופן שבו היא מיושמת. הקריטריון הסופי גם הוא ברור: האם הקשר בין מלחמה, משא ומתן וכוח לאומי יכול ליצור ביטחון בר-קיימא יותר ולספק יותר משאבים והזדמנויות לפיתוח איראן?
