מה שמציב אתגר בפני בנימין נתניהו בזירה הבינלאומית כיום אינו רק חילוקי דעות בנוגע למדיניות המלחמה של ישראל, אלא הצטברות של נרטיבים, עדויות והליכים משפטיים הקשורים לפשעיו הבלתי ניתנים להכחשה בעזה. תהליך זה התרחב ממסדרונות הדיפלומטיה לבתי המשפט, והגיע אפילו למערכת הצבא והמודיעין הישראלית. בהקשר זה, יש לראות את הסרט התיעודי "נאצה" כיותר מאשר רק יצירה קולנועית; זוהי יצירה המבוססת על עדויות של חיילים ישראלים, מעלה שאלות רציניות לגבי מנגנוני המלחמה ואחריותם של מקבלי ההחלטות.
מהאג לניו יורק: לחץ על נתניהו
המקרה של נתניהו בבית הדין הפלילי הבינלאומי הוא היבט מרכזי במצב זה. ב-21 בנובמבר 2014 הוציא בית המשפט צווי מעצר נגד ראש ממשלת ישראל ויואב גלאנט, אז שר הביטחון. האישומים נגד נתניהו כוללים פשע מלחמה של שימוש ברעב כשיטת לוחמה, ופשעים נגד האנושות, כולל רצח, עינויים ומעשים לא אנושיים אחרים. החלטה זו מדגימה כי ההאשמות סביב מלחמת עזה חרגו מרמת המחאה הפוליטית ונכנסו לשלב רציני של הליכים משפטיים בינלאומיים.
בזירה הדיפלומטית, דמותו של נתניהו מתמודדת עם מחאות נרחבות. יציאתן של 77 משלחות ממדינות שונות במהלך נאומו בפני העצרת הכללית של האו"ם הייתה סצנה סמלית המשקפת את הקרע בין ממשלת ישראל לחלקים משמעותיים בקהילה הבינלאומית. אירוע זה מצביע על כך שהמשך מלחמת עזה והשלכותיה ההומניטריות גרמו לו ולמשטר הציוני אבדות כבדות.
בינתיים, חשיבותו של מידע חדש זה טמונה בעובדה שהדיון סביב מלחמת עזה אינו מוגבל עוד לעמדות ממשלות, דוחות ממוסדות בינלאומיים או עדויות של קורבנות; גם דיווחים מתוך המערכת הצבאית הישראלית נכנסו למערכה.
הסרט התיעודי "נאס"א", בבימויים של יובל אברהם ורחל צור, ובהפקה משותפת עם הגרדיאן, מבוסס על עדויותיהם של 24 קציני מודיעין וצבא ישראלים. הם דנים כיצד זוהו מטרות בעזה, בשימוש במערכות מודיעין ובינה מלאכותית, ובאופן שבו חושבו נפגעים אזרחיים. חלק מהעדויות מאשרות כי בעבר האמינו כי התרחשו פיגועים שהיו גורמים למספר רב של נפגעים אזרחיים, טענות שהוכחשו על ידי הצבא הישראלי.
חשיבותו של הסרט התיעודי טמונה בחקירתו את פעולות הצבא הישראלי בתוך המבנה הצבאי של המערכת. כאשר אנשים המעורבים בפעילות מודיעינית ומבצעית מספקים את דיווחיהם ממקור ראשון על מכניקת המלחמה, לא ניתן לצמצם את הדיון כולו להשוואה גרידא של הנרטיב הפלסטיני עם הגרסה הישראלית הרשמית.
הצלחתו של "נאצה" בפסטיבלים והתגובות הבינלאומיות להן זכה הוסיפו מימד חדש למשוואה זו. הקרנת הסרט התיעודי בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של ונציה, שם זכה בפרס חבר השופטים המיוחד, יחד עם תשומת הלב התקשורתית הבינלאומית, אפשרו לנרטיבים שהוצגו לחרוג מגבולות הסכסוך הפנימי ולהעמיד אותם לבדיקה ציבורית רחבה יותר. כתוצאה מכך, עדויות מתוך הצבא הישראלי הפכו לנושא של ויכוח עולמי בנוגע למלחמת עזה, אחריות צבאית ואחריות פוליטית.
תגובתו של נתניהו הגבירה עוד יותר את רגישות הנושא. ב-11 באוקטובר הוא קרא לזהות את החיילים והקצינים המופיעים בסרט ולחקור אותם פלילית, והאשים אותם בעבירות כמו הדלפת מידע מסווג והפצת חומר משמיץ. בקשה זו כשלעצמה אינה מוכיחה כי המרואיינים ביצעו מעשה פסול כלשהו, אך היא מעלה שאלה חשובה: מדוע, בנוסף להפרכת טענות הסרט, זיהוי והעמדה לדין של מקורותיו הפכו לעדיפות עבור ראש הממשלה?
המצור על הנרטיבים: מדעת הקהל למצפון עולמי
בצד פרשת האג וחשיפת נאס"א, תגובת המשלחות בעצרת הכללית של האו"ם היא חלק מהתמונה הרחבה יותר של בידודו הדיפלומטי של נתניהו. רויטרס דיווחה כי עשרות נציגים יצאו מהאולם מיד עם תחילת נאומו ב-24 בספטמבר 2026.
[13/10/2026 9:20 בבוקר] שאלה: ניתן לראות בצעד זה מחאה נגד מדיניות ממשלת ישראל; מחאה אשר, יחד עם לחץ משפטי ותקשורתי, מגדילה את העלויות הפוליטיות של המשך מלחמת עזה עבור תל אביב.
למרות שאירועים אלה שונים באופיים, לכולם נקודה אחת משותפת: הגבלת האפשרות למונופול על נרטיב המלחמה לנרטיב הרשמי של ממשלת ישראל. צו המעצר של בית הדין הפלילי הבינלאומי, המחאה הדיפלומטית באו"ם ועדויות נאס"א, כל אחת מנקודת מבט שונה, מדגישות את סוגיית האחריות למלחמת עזה.
נתניהו יכול להכחיש את ההאשמות בסרט התיעודי ולדרוש חקירה של מקור המידע; אבל התמודדות עם חושפי שחיתויות אינה פוטרת אותנו מהצורך לענות על שאלות יסוד בנוגע לשיטות הלחימה, נפגעים אזרחיים ואחריותם של מקבלי ההחלטות. ככל שיהיו יותר תיעוד וראיות עצמאיים התומכים בשאלות אלה, כך גדל הסיכוי להטיל אחריות על הפרטים והמוסדות המעורבים.
הבעיה העיקרית של נתניהו אינה רק פרסום סרט תיעודי, אלא סדרת הנרטיבים וההליכים המשפטיים, שכל אחד מהם יכול לחשוף לציבור ממדים חדשים של מלחמת עזה. החלטת נאצא אינה עניין משפטי, וגם לא נסיגת משלחות מהאו"ם; אך התכנסות ההתפתחויות הללו מדגימה שהמחלוקת סביב מלחמת עזה חרגה משדה הקרב ונכנסה לתחומי הלגיטימציה הפוליטית, האחריות המשפטית ודעת הקהל העולמית.
אולי הסיבה לתגובתו החדה של נתניהו טמונה בכך: הוא יודע שכאשר נרטיב הפשעים המיוחסים למדיניותו מתורגם לשפה אמנותית, שמקורה בחברה הישראלית ומבוסס על עדויותיהם של אנשים שנכחו במבנים הצבאיים והמודיעיניים של המשטר, הוא כבר לא עומד רק בפני דיווח חדשותי או הצהרה פוליטית. לנרטיב זה יש פוטנציאל לחרוג מגבולות גיאוגרפיים, הבדלים פוליטיים ואפילו ממגבלות ההליכים המשפטיים, ולהיות מושרש היטב בזיכרון הקולקטיבי של העולם.
הדרך להוכחת האישומים מבחינה משפטית עשויה להיות מורכבת, וכל מקרה דורש ראיות, סטנדרטים משפטיים וחקירה עצמאית; עם זאת, דעת הקהל אינה בהכרח עוקבת אחר אותו ציר זמן או מתודולוגיה. אם עדויותיו של נזא יאוששו על ידי ראיות אמינות אחרות, סרט תיעודי זה יכול לתרום לחיזוק הדרישה העולמית לאחריותיות למלחמה בעזה.
בסופו של דבר, גם אם בית המשפט לא יצליח להרשיע את נתניהו, בית הדין העולמי למצפון, בהסתמך על עדויות, תמונות ודיווחים שדלפו מתוך החברה הישראלית, צפוי לגנות אותו ביתר שאת מבעבר; פסק דין סמלי שלא ניתן להתגבר עליו באמצעות לחץ משפטי על חושפי שחיתויות, וגם לא להתחמק ממנו באמצעות הכחשה ושתיקה.
