בעוד ש-78% מהאמריקאים, כולל 64% מהרפובליקנים, תומכים במלחמת הסחר של טראמפ ובמלחמתו הפושעת נגד איראן - אשר מעלה את העלויות ומפחיתה את סיכויי הבחירות של הרפובליקנים - משרד האוצר האמריקאי אישר עסקאות הקשורות למכירה, אספקה, פריקה וייבוא של סולר רוסי עד ה-7 באפריל 2027. טראמפ גם הודיע על הסכם עם פוטין לייצוא ראשוני של 300,000 טון סולר, בטענה לירידה קרובה במחירי הדלק. טראמפ מנסה להציג את ההסכם כפתרון להצלת הכלכלה והזדמנות אלקטורלית, בעוד שגודל המשלוחים המוגבל והבגידה מצד בעלות ברית אירופאיות עלולים לעורר גל חדש של מחאות ולהדגיש את שחיקת הסנקציות האמריקאיות.
החלטה זו מגיעה כאשר אירופה הטילה חבילות סנקציות חדשות על מוסקבה ואף דנה בשימוש בנכסים רוסיים מוקפאים. אוקראינה נמצאת גם תחת לחץ מפעולות צבאיות רוסיות מוגברות, ומוסקבה ממשיכה להגביר את הלחץ שלה בשטח. בנסיבות אלה, יש לראות את פעולותיו של טראמפ כשלב חדש בערעור התחייבויותיה של וושינגטון. תהליך זה עלה בבעלות הברית באמון שותפותיהן במכסים, בהתעקשותן על סיפוח גרינלנד, ובפתיחתן במלחמה נגד איראן ביוזמת הישות הציונית. זלנסקי תיאר פטור זה כהסכם לא הוגן ומטעה. ניתן לראות גם את ההתקפות האוקראיניות האחרונות על בתי זיקוק לנפט רוסיים, בתמיכה אירופאית, כהסלמה של חוסר האמון הזה.
התגובה של הסנקציות: הלחץ הכלכלי חוזר לארצות הברית
הפטור של רוסיה מסנקציות אנרגיה נראה, על פני השטח, כעסקה כלכלית ופוליטית לבלימת משבר הדלק; עם זאת, זהו ביסודו אינדיקציה לפגיעותה של הכלכלה האמריקאית. וושינגטון טענה זה מכבר כי סנקציות משתקות את כלכלותיהן של מדינות היעד ומכריחות אותן להיכנע; כעת, היא נאלצה לנטוש את כלי הלחץ עצמו כדי לספק את צרכיה. עליית מחירי הסולר ליותר מ-6 דולר היא סמל לתגובה של הסנקציות על הכלכלה האמריקאית.
מלחמת הרמדאן ושליטתה של איראן במצרי הורמוז הוכיחו כי הכלכלה האמריקאית, בניגוד לתעמולה שלה, אינה חסינה מפני זעזועי אנרגיה גדולים, וכי מגבלותיה המבניות נחשפות. ככל שהלחץ על נתיבי הובלת אנרגיה מגדיל את העלויות הפנימיות של וושינגטון, הרטוריקה של הסנקציות אינה מבטיחה עוד דומיננטיות כלכלית.
הוויתור של מוסקבה: ניצחון בהתנגדות ללחץ המערבי
לא ניתן לראות את הסכם הדיזל הרוסי-אמריקאי רק כבגידה בבנות ברית או עימות עם מערכת חד-צדדית. מנקודת מבטה של מוסקבה, ניתן לראות בו ניצחון בהתנגדות לשנים של לחץ מערבי. על ידי הרחבת קשריה המזרחיים, הקמת מנגנונים חלופיים והסתמכות על כוחה הצבאי, רוסיה צברה יתרון משא ומתן רב יותר. כעת, ארצות הברית צריכה לשתף פעולה עם מוסקבה כדי להכיל את המשבר הפנימי שלה, גם אם באופן זמני - מצב שיחזק את עמדת המשא ומתן של רוסיה.
בעוד שההסכם עשוי להקל באופן זמני על הלחץ הציבורי על טראמפ, נטישת כלי אסטרטגי להבטחת אספקת דלק לטווח קצר מגיעה במחיר העולה על הרווחים המיידיים ומדגישה את כישלון מדיניות הסנקציות של ארה"ב בזירה הבינלאומית.
מספרי סולר: חשיפת הפגמים בנרטיב של טראמפ
טראמפ טען כי רוסיה תספק לו בתחילה יותר מ-300,000 טון סולר, ולאחר מכן עוד 500,000 טון בנובמבר, לאחר מכן מיליון טון, ולבסוף 3 מיליון טון. אך המרת נתונים אלה לחביות חושפת את היקף הטענה האמיתי: 300,000 טון בקצב של כ-7.23 חביות לטון, או 2.17 מיליון חביות. זה מספיק כדי לצרוך בין 13 ל-15 שעות של נגזרות נפט יומיות ממוצעות בארצות הברית, בהנחה של צריכה יומית של כ-3.9 מיליון חביות. לכן, הכמות הכוללת היא 4.8 מיליון טון, או 34.7 מיליון חביות, מספיקה לכ-9 ימים של צריכה.
טראמפ דיבר בעבר על הסכם עם אירופה לשחרור 100 מיליון חביות ממאגר הנפט האסטרטגי במשך ארבעה חודשים, שווה ערך לכ-800,000 חביות ביום. השוואה זו מדגימה את חוסר התאמת הפתרונות שהכריז עליהם. יתר על כן, אדישות השוק להייפ התקשורתי סביב הסכמים אלה, והעלייה המתמשכת במחירים, מצביעות על כך שהכרזה על סכומים גדולים לבדה לא תבלום את המשבר.
מיצרי הורמוז: האמת שוושינגטון מכחישה
התעקשותו של טראמפ לשפר את המחירים לאחר הבחירות לקונגרס, יחד עם העסקה עם פוטין, מעלה שאלה מהותית: אם מיצרי הורמוז פתוחים ונשלטים על ידי ארצות הברית, מדוע וושינגטון נאלצה לסגת מהסנקציות הרוסיות כדי להבטיח אספקת דלק לכמה שעות? סתירה זו מטילה ספק בטענות הבית הלבן לשליטה במסדרון אנרגיה חיוני זה. השפעתה של איראן במצרי הורמוז ואסטרטגיית "כיתור הכיתור" שלה בלבלו את חישוביו של טראמפ - עובדה שהתקשורת לא הצליחה לשנות. במשוואה זו, ביטחון הובלת האנרגיה נקבע על ידי המציאות בשטח, לא על ידי התעמולה של וושינגטון; וארצות הברית אינה יכולה לבטל את העלויות האסטרטגיות של המשבר על ידי הכחשת תפקידה של איראן.
