קלף המלחמה חזר לשולחנו של טראמפ: האם מדובר באיום תקיפה או במשא ומתן על ויתורים?

טראמפ החיה את אופציית התקיפה הצבאית, מדבר על "החלטה מכרעת" וטוען שהוא קרוב להחלטה על חידוש התקיפות בקנה מידה גדול. במקביל, הוא מדבר על התקשורת האיראנית עם ארה"ב ועל נכונותה להגיע להסכם, והוא מתוכנן להתייעץ עם מנהיגי שש מדינות GCC בנוגע לצעד הבא של וושינגטון. סתירה לכאורה זו עשויה להיות המפתח להבנת הגישה החדשה של הבית הלבן: האיום הצבאי אינו בהכרח תגובה למשא ומתן, אלא חלק ממנו.

השאלה המרכזית נותרה ללא מענה: אם צבא ארה"ב נכשל בשינוי מאזן הכוחות לטובת וושינגטון במהלך ששת החודשים האחרונים, מה עשויה להתקפה חדשה להשיג? ארה"ב כבר הפעילה את הכלים הצבאיים שלה כדי להפעיל לחץ ישיר על איראן בתקופה זו, אך לחץ זה לא הניב את התוצאה הפוליטית שוושינגטון ציפתה. במקום זאת, הוא יצר השלכות פוליטיות, צבאיות וכלכליות בלתי צפויות. אם המטרה היא לאלץ את איראן לקבל את דרישות ארה"ב, אזי חזרה לאותה דרך פעולה דורשת הסבר שחורג מעבר לאמירה פשוטה, "הפעם הלחץ יהיה גדול יותר". הגברת יעילותו במצב בו יעילותו מוטלת בספק רב אינה בהכרח מתורגמת לעלייה ביעילות.
במישור הפוליטי, וושינגטון טרם השיגה את מטרותיה. הסכם איסלאמאבאד נכשל בסיום הסכסוך, וחילוקי דעות מהותיים נמשכים. לכן, ארה"ב לא השיגה תוצאה מכרעת באמצעים צבאיים, וגם לא הצליחה לתרגם את תוצאות המלחמה להסכם מתמשך העומד ביעדיו באמצעים פוליטיים. מצב זה מעניק משמעות לאיומיו האחרונים של טראמפ: האם איומים אלה נועדו להצית מלחמה או לחזק את עמדת המשא ומתן שלו?
המצב הסתבך יותר עבור וושינגטון גם בזירת הסכסוך העיקרית, מיצרי הורמוז. ניסיונות להפעיל לחץ באמצעות חסמים והגבלות על ספנות ויצוא איראניים נתקלו בתגובה דומה מצד איראן. האסטרטגיה של איראן של "עקיפת המצור" הצליחה להעביר את עלות הלחץ הימי האמריקאי על ארצות הברית ובעלות בריתה. כתוצאה מכך, העלות של כל שלב חדש של הסלמת לחץ בהורמוז אינה מוגבלת לאיראן בלבד, אלא עשויה להתרחב לשוקי האנרגיה והספנות ולבנות בריתה של ארה"ב באזור.
בינתיים, הלחץ הכלכלי קיבל שני ממדים. עליית מחירי האנרגיה, האינפלציה, הריביות והלחץ על שוק האג"ח לקראת הבחירות בארה"ב אינם רק אינדיקטורים כלכליים; משתנים אלה הפכו לסוגיות פוליטיות בארצות הברית. ככל שהסכסוך נמשך זמן רב יותר, כך דעת הקהל מתמקדת יותר בעלותו לתקציב ארה"ב, למגזר האנרגיה ולכלכלה. לכן, הבית הלבן אינו יכול לשקול את עלות הפעלת הלחץ על איראן מבלי לקחת בחשבון את העלויות המקומיות.
אבל אולי ההבדל המשמעותי ביותר מהחודשים הראשונים של הסכסוך הוא השינוי בפרדיגמה הצבאית של איראן. במהלך ארבעים הימים האחרונים בערך דווח על תקיפות איראניות על מטרות ואינטרסים אמריקאים באזור, כולל ירדן, ובמקרים מסוימים, איראן נקטה בפעולות מנע בפעם הראשונה. התפתחות זו, גם אם מוגבלת מבחינה צבאית, משמעותית מבחינה אסטרטגית: חזרה למלחמה אינה בהכרח אומרת חזרה על השלב הראשוני.
כתוצאה מכך, ארצות הברית ניצבת בפני דילמה שונה. איראן עברה שישה חודשי מלחמה, השיגה הבנה עמוקה יותר של חולשותיה ויכולותיה של יריבתה, ובשבועות האחרונים ביקשה לשנות את שיטות הפעולה שלה מתגובה בלבד לתקיפות מנע. לכן, כל החלטה לחדש את התקפות בקנה מידה גדול עלולה לעורר תגובה שתעלה לארצות הברית ולבנות בריתה הרבה יותר מהצפוי בתחילה.
זה מדגיש את חשיבות הצהרותיו של טראמפ בנוגע למשא ומתן. אם הוא שוקל ברצינות את האפשרות הצבאית, מדוע הוא מדבר בו זמנית על תקשורת איראנית ועל נכונותם להסכים? מדוע הוא אמור להתייעץ עם מנהיגי מדינות המפרץ לפני קבלת החלטה סופית? ומדוע הופעל ערוץ התקשורת עם סין וההתייעצויות הדיפלומטיות דווקא ברגע זה?
אין תשובה חד משמעית לשאלות אלו, אך הסבר אפשרי אחד הוא שטראמפ אינו רוצה שהמשא ומתן יתקדם ללא איומים.
עבור טראמפ, איום הכוח הצבאי ממלא תפקיד פוליטי מכריע. אם המשא ומתן יצליח, ניתן להציגו כתוצאה מלחץ ואיומים אמריקאיים; כלומר, וושינגטון יכולה לטעון שאיראן הגיעה לשולחן המשא ומתן לא מתוך הסכמה הדדית, אלא מתוך חשש להתקפות מחודשות. לפיכך, אפילו הסכם דיפלומטי יכול להיות משווק כ"ניצחון לחץ" ברטוריקה של טראמפ במסע הבחירות הפנימי.
אין זה אומר, כמובן, שהאיומים הם רק העמדת פנים. הסיכון לחישוב שגוי נותר בעינו. כאשר צד אחד מסלים את איומיו כדי לחזק את עמדת המשא ומתן שלו, הוא עלול בסופו של דבר להיאלץ לבחור בין נסיגה יקרה לבין מימוש האיום. חשוב מכך, הצד השני עשוי לפרש את האיום באופן שמצדיק תגובה חזקה יותר.
מנקודת מבט זו, הדילמה של טראמפ אינה רק בחירה בין מלחמה למשא ומתן, אלא מציאת דרך לנהל משא ומתן מבלי לשאת מחיר פוליטי כבד. הוא רוצה להיות מסוגל להציג הסכם כתוצאה מהלחץ שלו, אם יושג כזה, ולהשאיר את האופציה הצבאית על השולחן אם לא יושג הסכם.
אך שאלה מהותית נותרת על הפרק: אם מתקפה צבאית לא הצליחה לפתור את המשוואה במשך יותר משישה חודשים, מדוע חזרה עליה, בהתחשב בתוקפנות הגוברת של איראן, הסיכונים הגוברים באזור והעלויות הכלכליות הגוברות של המלחמה עבור ארצות הברית, תניב תוצאה שונה?
אופציית המלחמה נותרת על שולחנו של טראמפ. אך הפעם, העלות תהיה מופרזת. ככל שהאיום של פנייה לפעולה צבאית כדי להשיג יתרון משא ומתן גדל, הגבול בין "מינוף" ל"מלחמה ממשית" מצטמצם. אולי זו בדיוק הסיבה שטראמפ רוצה לאמוד את תגובותיהן של טהרן, בייג'ינג ושש בירות ערב לפני שיעשה את צעדיו הבא.